פלאפי הארנב המעופף

יש המון אנשים מוכשרים בעולם. אני רואה אותם וליבי נחמץ.

כמו למשל הבלוגרית החביבה הזו: פנילאלין שכותבת בכישרון רב והמון הומור.

פעם כתבתי כמוה. היום אני שאריות של אותו אדם. חבל.

קבלו תיקון. פעם כתבתי אפילו טוב יותר.

מה קרה? פסה התמימות מעולמי. דברים קרו, אנשים שהיו כבר אינם, גיליתי דברים על עצמי ועל העולם ועל אנשים אחרים שחבל שגיליתי, ופיתחתי מעין אדישות ושכבת הגנה שכזו שכמו שהיא מגינה עליי היא גם חוסמת אותי מלראות דברים שכן הייתי רוצה לראות ולחוש. וחבל.

אז למה אני מקטר ולא עושה ומקדם את עצמי ומשנה את הנדרש שינוי? האם זו עצלנות גרידא (אחלה מילה אגב) או שיש בתוכי איזה מחסום שכזה אם באופי או במוח או בנפש שעוצר אותי ואולי אפילו נוח לי להיות כך?

קיבלתי רמזים ויותר מרמזים לכל אלה. ועם זאת, החלטות שאני מחליט לגבי עצמי ושינויים שאני מבטיח לעצמי לעשות הם  הקשים ביותר למימוש. בואו נאמר שמימשתי בערך חמישה עד עשרה אחוזים מהדברים הללו. (כדי להחמיא לעצמי כמובן)

נורא כיף לשבת ולדבר על כל זה, ולפעמים גם לכתוב, כי לכתוב זה כמו המשאית הזו שמביאים כדי לשאוב את מי הביוב שפרצו ולנקות סתימות במעברים תת קרקעיים בעזרת לחץ. זה מטהר ומשקם ועוזר. עד הפעם הבאה.

אבל זה לא באמת עוזר או משנה. כי לשנות זה בתשתית, וזה הרבה יותר קשה, ויקר וכואב.