פלאפי הארנב המעופף

אז אתמול היה לי יום הולדת. אומרים לי ש"בגילי" לא צריך לעשות מסיבות או סיפור מיום ההולדת. יש מין מגמה כזו להדחיק את השנים שעוברות אחרי גיל מסוים.

אני בן 35. ויום. אני יודע שיש משברים בשנים עגולות וכל מיני דברים מוזרים שאנשים עושים כשהם לא מתמודדים עם הגיל שלהם טוב.

בינתיים טפו טפו טפו אני בסדר. עם הגיל לפחות. יש מצב שבגיל 40 דברים ייראו שונים. אבל זו מהות הזמן. דברים משתנים לכל מיני כיוונים.

אני שומר על הילדותיות שלי כמה שאפשר. זה משהו שאולי נראה מגוחך או מטופש לכל מיני אנשים, אבל זה עוזר בכל כך הרבה דברים.

הבלוג הזה למשל הוא אחת מהדרכים שבהם אני משמר את הילד שבי.

אז אתמול לא ממש חגגתי בגדול, אבל זה מין שבוע יומולדת כזה שהתחיל כבר ביום שישי עם נסיעה לירושליים, שופינג ומסעדה טובה. אתמול הלכתי עם החברה לראות את הסרט "2012"

שמומלץ בחום דרך אגב.

היום אני עושה מיני מסיבה לחברים בעבודה, עם עוגות שלצערי אני לא יכול לאכול, אבל אני נהנה מלפנק אחרים :)

ובסוף השבוע מתוכננת ארוחת בוקר/בראנץ' משפחתית. בקיצור, אני מושך את זה כמה שאפשר, וכל סיבה טובה למסיבה!

אה, יש גם מסיבה מתוכננת עם החברים, אבל זה בהמשך.

אבל הטירוף אותו הזכרתי לא קשור ליום ההולדת. הוא קשור לעבודה. העומס התחיל להתפרע לאחרונה יותר מהרגיל, וזה לא שאני לא יודע להתמודד עם עומס. זה חלק מהעבודה.

אבל זה ברמה שגם אחרי שחזרתי מהחופשה בפראג בכוחות מחודשים, אני כבר מתחיל להרגיש את התסכול גואה בי שוב. הנחמדות שלי שוקעת ואני מרגיש כאילו אני הולך להתפוצץ. וזה לא טוב. בכלל.

ועדיין, אני מנסה להשאר אופטימי במרכז הסערה הזו. תאחלו לי הצלחה..