פלאפי הארנב המעופף

כל כמה זמן חוזרת אליי ההרגשה הזו. זה לא בהכרח הרגשה פיסית למרות שיש גם את ההיבט הזה.

זה הרגשה שהעולם סוגר עליך, שכל מה שאתה עושה זה לטחון מים ולרוץ במקום, ואין תוחלת ומשמעות למהלך החיים שלך.

יש קוראים לזה דיכאון, או סימפטומים של דיכאון. אני חושב שזה פשוט ייאוש.

ייאוש מהחיים, ייאוש מהמקום שאליו הם לקחו אותך (או לאן שנתת להם לקחת אותך), מעין תובנה שהחיים שלך מסתובבים סביב סביב ולא נוגעים בשום דבר אמיתי. וגם כשהם במקרה כן נוגעים, אז בסך הכול זה מעין שבריר של פירור של השפעה על כל הדבר הזה שנקרא העולם (אפילו לא היקום).

ייאוש נפתר רק אם מפסיקים להסתכל על ההווה. או על העבר (תלוי במקור של הייאוש), ומתחילים להביט אל העתיד, לקבוע מטרות קטנות ולעמוד בהן. זה נותן אופק להסתכל אליו, ומשהו לשאוף לקראתו. וכמובן חברים טובים.

הם מאוד עוזרים לך לא לשקוע ברחמים עצמיים.