פלאפי הארנב המעופף

פעם, מזמן, לפני שנים, לפני שהשגתי את הכנפיים האלה (שזה סיפור לפעם אחרת עם שד והתערבות וברווז)

הייתי סתם ארנב לבן. אפילו שם לא היה לי. זכויות הארנבים לא היו משהו ששווה לדבר עליהם אז, אבל במקום שבו גרתי כן התייחסו לארנבים בכבוד.

היה לי שעון, וחליפה, ומשימות. הרבה משימות.

ואז גם היה הסיפור הזה עם עליסה שרדפה אחריי לתוך הבור. איזה ילדה טיפשה! הרי מי נכנס לבור שלא מכירים? אולי אפשר ליפול ולשבור את הרגל??

אחרי זה הפכו את זה לספר והשאר אתם יודעים. לגבי הסיפור הכוונה.

אבל היום זה סיפור אחר לגמרי. ארנבים בכלל לא ממש זוכים להתייחסות (אולי בתוך צלחת או בסרטים מצוירים, לא יותר), וכאלה כמוני, בכלל אין על מה לדבר.

מה שמשאיר אותי במצב דיי בעייתי בחיים. אין זמן לישון, אין זמן לנוח, אין זמן לחשוב יותר מדי. כל הזמן אני חי בחרדה, בלחץ, בפחד מוות.

גם אם יש לך כנפיים, זה לא ממש גן עדן פה.

שינה זה לא שינה, מנוחה זה לפרקי זמן קצרים בלבד, ובכלל להיות באותו מקום יותר מדי זמן - זה ממש לא רעיון טוב.

פלא שיש לי רק סיוטים על רדיפה?

הרופא רשם לי כדורי שינה, אבל אני לא ממש יכול לקחת אותם בלב רגוע. מה יקרה אם לא אתעורר בזמן?

וכשאין לך מספיק שינה, הראש מתחיל לעבוד על ריק, וההזיות מגיעות. וזה בדיוק מה שקרה עם עליסה. נתקענו בבור המחורבן הזה כמה שעות טובות, ולא היה לה עם מי לדבר חוץ ממני. וכשמדברים עם ארנב חסר שינה (או אפילו סתם מדברים עם ארנב מדבר) נוטים לחשוב שכל מה שקורה זה הזיה אחת גדולה. אז סיפרתי לה כמה סיפורים, היא שאלה כמה שאלות, ובסוף מה שיצא זה הסיפור ההוא. לא ראיתי מזה שקל. או מטבע זהב. או אפילו איזה גזר.

אין לי מוסר השכל גדול לתת לכם. כל מה שאני יודע זה שללא שינה, החיים הם לא חיים, וכל העולם שלך מתחיל לקרוס לתוך עצמו. שינה זה כמו הדבק שמחזיק את הבית הזה שאתה קורא לו נפש ביחד. ללא שינה, אין דבק. ללא דבק, הכול מתפרק והטירוף מגיע.

מקווה לימים טובים יותר..