פלאפי הארנב המעופף

סרטים. כל כך הרבה מה לעשות וכל כך לא בא לי לעשות כלום..

גם בעבודה, וגם בכלל. זה מין דווקאיות כזאת - שבדיוק בשיא הלחץ יורד לי כל החשק ו/או הרצון לעשות ולפעול.

נראה לי שזה מין אנטי מובנה כזה שיש בי. אנטי לסמכות, אנטי לפקודות, אנטי לעשות מה שמצפים ממני ודווקא לעשות אחרת.

אז בגלל שאין ברירה (אם רוצים לשמור על העבודה, ולשמר מערכות יחסים), אז כן עושים, וכן פועלים. אבל בפנים התסכול בוער והידיעה שמה שאני עושה זה נגד ה"בפנוכו" שלי היא כמו שלט גדול שנפתח לי בתוך הבטן ועוצר לי את הנשימה.

וגם אם הייתי אומר "סטופ!" ומפסיק לעשות. אז השיעמום גם לא היה עושה לי טוב. אני כמו ספינה ללא יעד. היעד שאני מכוון אליו כרגע הוא יעד שבחרתי כברירת מחדל, בגלל שלא מצאתי את היעד האמיתי שלי.

ברירת מחדל זה על הפנים.

אבל זה טוב יותר מלעצור במקום. חייבים להמשיך לנוע.