פלאפי הארנב המעופף

בשבילי יש משמעות מיוחדת ליום הזכרון. כבר חמש שנים.

אבל אין לי כוונה להפוך את הפוסט הזה לפוסט עצוב. היו כבר מספיק כאלה.

רציתי לדבר על הניגודיות שבין שני הימים האלה, אבל רבים וטובים לפניי עשו את זה.

יום העצמאות תמיד היה בשבילי סתם יום כזה למנגל ומשפחה. הערב שלפני לא היה משהו שחיכיתי לו כי מעבר לאווירת החג, הרחובות מלאים באנשים והילדים חוגגים (בעיקר כיום) עם ספריי קצף וצופרים שלא עושים לאף אחד (חוץ מהם) טוב. שיט, זה גרם לי להשמע זקן. Whatever.

והיום שלפני, יום הזכרון, תמיד היה כזה משעמם. תוכניות על אנשים מתים בטלויזיה, מוסיקה שגורמת לך לרצות לשים כריות על האוזניים, ודיכאון כולל. והמעבר המאולץ הזה בין דיכאון לעליצות היה תמיד קצת יותר מדי.

היום קל לי יותר להבין את זה. זה נעשה כדרך להכניס את הזכרון בכוח אל כל דור שעובר. המעבר החד הזה בין דיכאון, מוות, עצב ושכול אל מוסיקה, שמחה וחגיגת העבר ההווה והעתיד - נעשה כדי לתת את המכה הזו שעושה את הזכרון לחד יותר. מבחוץ זה נראה חסר טעם, חסר טאקט, ומעצבן. מבפנים זה כבר סיפור אחר. אם מסתכלים על זה מספיק זמן, אפשר להבין. לא בהכרח לאהוב את זה, אבל להבין.

אני יודע שיש רבים שמחכים ליום העצמאות. לבמות, למוסיקה, לטיולים ולמנגלים שביום עצמו. אני לא אחד מהם. אני שמח שהמדינה הוקמה, והדם שהוקז כדי לשמור עליה הוא דם מדמי. אבל הדרך שבה חוגגים כבר מזמן לא נראית מהנה בעיניי. והקפיצה הזו משכול למסיבות - קשה לי ולמשפחה שלי.

טוב, אז בסוף כן יצא פוסט על הניגודיות. תסתדרו עם זה, אני בטוח.