פלאפי הארנב המעופף

יש לנו ארץ בת 62, שזה צעיר. ודווקא את רוב הטעויות שלנו אנחנו עושים בשנים האחרונות ולא בהתחלה.

בהתחלה, עם כל הקושי והמלחמות, יוצא שהיינו מוסריים יותר, אולי גם תמימים יותר, בעלי כבוד ונאמנים למילה שלנו. בושה היה מושג ממשי ולא משהו מהמילון.

ועכשיו, גם עם ההתקדמות הטכנולוגית, רמת החיים שעלתה, והמקום שתפסנו בין ארצות ה"עולם המערבי", נראה כאילו בדברים החשובים אנחנו רק נסוגים לאחור.

כמו הדוגמא הקלאסית והחשובה ביותר של חינוך. איבדנו את המושכות בתחום הזה. הורדנו את הדגש, את התקצוב ואת המיקוד. מה שאנחנו מוציאים היום מבתי הספר זה אנשים שהידע שלהם פשוט לא מספיק לעולם של היום.

הכישורים והתחומים ואף הדרך שבה מחנכים אינם מתקרבים למה שבאמת צריך. הפכנו את בתי הספר שלנו למכונות לחלוקת ציונים. מי שלא מבין איך המכונה עובדת, ייכשל. ומי שכן מבין, יצליח. ולא תמיד יש קשר בין זה לבין רכישת ידע ומיומנויות אמיתיים.

כמו בכל נושא החברה. החברה הישראלית הפכה לקרה יותר, מסוגרת יותר, לא רק לאנשים מבחוץ אלא בין האנשים שבפנים.

אם ראיתם את התוכנית "מה אתם הייתם עושים?" הייתם רואים את הסטטיסטיקה האמיתית (בקנה מידה קטן אמנם) מדברת. כמה אנשים עוצרים לעזור כשבאמת צריך עזרה. לכמה אנשים בכלל אכפת ממה שקורה מסביבם.

וזה לא שאין נקודות אור. יש. תמיד יהיו אנשים טובים כאן. השאלה היא כמה יישארו לאורך זמן, כשהדברים שבולטים הם הדברים הרעים והתדירות שלהם הולכת ועולה. וזה לא רק בגלל התקשורת. זו הרגשה שכולם כמעט מרגישים. אנחנו לא הולכים בכיוון טוב, וההנהגה שלנו איבדה את הדרך מזמן.

אז לי קשה לחגוג. מהסיבות האלה ומסיבות נוספות.