פלאפי הארנב המעופף

אז ככה. מסתבר שלמרות שביום אני רגוע שמח וטוב לבב, בלילה זה סיפור אחר לגמרי.

אני מתעורר אחרי שחרקתי שיניים, והשינה שלי היא פחות מאיכותית.

ולארנבים זה ממש קשה. כי אנחנו אוכלים בעיקר דברים קשים. כמו גזר. חסה עושה לי גזים.

רופא ארנבים ידוע אמר לי פעם "זה לא מה שאתה אוכל, זה מה שאתה חושב" במובן שמה שלא נאכל, הכול בעצם בראש.

קראתי ידיעה על איש הודי שטוען שלא אכל כבר שבעים שנה! שבעים! שנה!

איך אפשר?? מדענים שצפו בו במשך שבועיים בערך לא יודעים להסביר את התופעה. הוא רק מגרגר מים בזמן שהוא מתרחץ (תודה לארנב הגדול בשמיים) פעם ביום.

אז הוא עושה יוגה, וטוען שזה הכול בגלל שהאלה שהוא מאמין בה בירכה אותו לפני הרבה זמן.

נהדר. מצד שני, הוא ממש לא נהנה מהחיים.. אז אולי הוא יחיה הרבה זמן, אבל מה עם כל הטעמים? ונכון שהוא לא יתבאס מבעיות קיבה, אבל גם לא תהיה לו את ההרגשה של קיבה מלאה ושביעות רצון שכזו.

ובסיבוב חד חזרה לנושא בו פתחתי, דאגות זה דבר מעצבן. אפשר להדחיק אותן, אפשר לקפל אותן ולסגור אותן בתוך ארון, ולפתח גישה טובה בריאה ונעימה ונחמדה לחיים, ולחייך אל כל מי שעובר ועוברת (בעיקר אלה שעוברות) מולנו ברחוב. אבל זה לא משנה. אנחנו יותר כמו צבים מאשר כל חיה אחרת.

אנחנו לוקחים את כל המטען החשוב שלנו על הגב. כל האכזבות, ההצלחות, החששות, הדאגות, הציפיות, הפחדים, הכול. וזה לא משנה לאן נלך ומה נעשה, הכול נמצא שם. ואם לא ניפגש עם הדברים האלה היום, אז ניפגש איתם מחר, או אולי היום בלילה.

בסופו של דבר, זו התמודדות. להתמודד עם מה שבאמת רוצים. וגם להתמודד עם מה שלא בטוחים בו, ומה שלא יודעים לגביו, וכל שאר החיות בתרמיל הזה שעל הגב. וזה הדבר הקשה באמת.

זה כמו בפרסומת הזו לחנויות הנוחות (עלק חנויות נוחות.. כולה קיוסקים בתמחור גבוה בתחנות דלק) של חברת דלק מסוימת. הם מדברים על עיזים שצריך להפטר מהן. העיזים במשל שלהם הם כל הדברים שצריך לקנות או אם צריך לאכול או לשתות. אבל עיזים זה כל דבר שמפריע.