פלאפי הארנב המעופף

כולנו מגיעים לזה באיזשהו שלב. המחזוריות הזו של סדר היום שלנו.

בין אם זה בית-אוטו-עבודה והפוך, או משהו אחר, המחזוריות הזו היא מה שפוגע בנו.

כי הדבר שהכי מזיק למין האנושי, יותר ממלחמות (שנובעות ממנו), ויותר ממחלות, ויותר מכל דבר אחר אי פעם - זהו שיעמום.

שיעמום מביא לאנשים את הקריזה. (או חפפה,אסון, משבר, שואה, קטסטרופה; התקפת זעם, התרגזות, התעצבנות, דיכאון, דכדוך)

וכשזה מגיע, דברים רעים קורים. כמו מלחמות למשל. כל הסיבות האחרות לא ממש משנות בגלל שזה מסתכם בזה שמלחמה הרבה יותר מעניינת ממשהו משעמם כמו "שלום".

במלחמה יש אורות בוהקים, רעשים, הרבה מאוד אקשן, וגם כאב וניצחון והפסד.

לעומת זאת, מה יש בשלום? מוסיקה טובה? שלווה? שקט?

אבל לא התכוונתי לעשות את הפוסט הזה על שלום ומלחמה. התכוונתי לעשות אותו על מה השיעמום גורם לנו לעשות - בלי שבכלל נדע.

ועוד יותר מזה, כמה זמן מהחיים שלנו אנחנו מעבירים בלי לעשות אפילו דבר אחד קטן. (בלי לכלול נשימה ופעולות בלתי-רצוניות אחרות לשם שימור החיים)

שיעמום הוא אחד מהאויבים הגדולים ביותר של המין האנושי, וגם אחד מהדברים הנפוצים ביותר בחיים שלנו.

אתם יודעים איך ספרי ניו-אייג' (דיפאק צ'ופרה, "הסוד", ועוד רבים אחרים) מצליחים מאוד בשנים האחרונות? פשוט מפני שאנשים מחפשים משמעות לחיים שלהם. הם מחפשים מוצא מהשיעמום שהחיים שלהם הפכו להיות.

כי ללכת מהבית לאוטו ומשם לעבודה וחזרה, זה כבר לא מספיק. והאיים הקטנים האלה של סופי השבוע גם הם כבר לא נותנים מרגוע לנפש. אנחנו נשארים במירוץ העכברושים הזה כי אנחנו פשוט מרגישים שאין לנו ברירה. אין לנו ברירה מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית, וגם מבחינת המחויבויות שלנו לאנשים שבחיים שלנו.

אז זהו, שיש ברירה. תמיד יש ברירה. החיים שלנו מסודרים לפי סדר עדיפויות שבחרנו מזמן, ולמען האמת, סדר העדיפויות הזה התיישן בלי שנשים לב. אז לפעמים כדאי לקחת כמה פתקים, לכתוב עליהם את הדברים שאנחנו באמת רוצים בחיים, לשים בקופסה ולערבב, ואז לנסות לעשות דברים בסדר קצת אחר.