פלאפי הארנב המעופף

כן, קורה שבימים שאני עובד משמרת מוקדמת (מתחיל בשבע, מתעורר בחמש), נחה עליי רוח פילוסופית, שלא לומר בלתי מפוקסת משהו.

כמו היום למשל.

קמתי בחמש (נגיד, כי למעשה קמתי ב-3 או 4), התארגנתי והגעתי למשרד.

את השקט אני אוהב, אבל בגלל שהראש שלי לא עובד לפי משמרות, אני לא מצליח ללכת לישון מוקדם וכל תבנית השינה שלי נדפקת, מה שמשאיר אותי טרוט עיניים (כלומר, חצי ישן) ובמצב רוח דיי מחורבן.

בעוד כמה חודשים אני מסיים את חוזה העבודה שלי כאן, ואם לא אמצא עבודה עד אז, אחזור לביקור דיי ארוך בארץ. (יותר ארוך ממה שתכננתי, אבל לא חזרה לתמיד. עדיין)

בינתיים אני מנסה לנצל את הזמן, ולהנות מפרקי הזמן החופשיים (בעיקר בסופי שבוע).

יש לי הרגשה מבוססת שאנשים, ואני ביניהם, אף פעם לא מרוצים ממה שיש להם. זה מזכיר לי את המערכון הדבילי מרחוב סומסום, שאמור להדגים לילדים את ההבדל בין "כאן" ל"שם". אנחנו תמיד רוצים להיות "שם", אבל באופן יחסי לעצמנו אנחנו תמיד נהיה "כאן" (או במילים אחרות, הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, אישתו של החבר תמיד יפה יותר, ואנחנו תמיד שואפים להיות יותר או אחרים או שונים או טובים או מה שלא יהיה)

אצלי זה תופס חלק גדול מהמחשבה, גם אם אני מודע לעניין לחלוטין. ברור לי שאני (או כולם) צריכים להשתדל להיות מרוצים בחלקם. לשאוף ליותר, אבל לא לתת לזה לדכא או להביא לרגשי נחיתות.

אבל זה לא תמיד עובד. הרגש (או הכימיה של המוח) תמיד ינצח את הלוגיקה. תשאלו כל בחור בקשר זוגי.

מה שלא תעשו, אי ההגיון תמיד ימשול. ככה אנחנו בנויים. ומהסיבות הכי מטופשות, אנוכיות, וקטנוניות שיש.