פלאפי הארנב המעופף

בסינגפור, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (והרבה שופינג), אני מוצא את עצמי חולה הרבה פעמים. בדרך כלל זו שפעת פשוטה עם שיעול עצבני.

לפעמים זה וירוס, או משהו אחר. אבל העובדה היא שכמויות האנטיביוטיקה שיצא לי לעכל פה הן הרבה יותר גדולות מאשר מה שלקחתי בחמש השנים האחרונות בארץ.

אני יודע ממה זה מגיע. מזג האויר הלח כאן, המעבר מטמפרטורה גבוהה לנמוכה ולהיפך, והמים.

אבל חשבתי שזה משהו שעובר עם הזמן כשמתרגלים. אבל לא ממש.

למשל, איבדתי פה משקל. וחלק גדול מזה קשור לדיאטה שלי (ללא גלוטן) שקשה יותר לשמור כאן.

אולי זה הגעגועים לארץ, למשפחה, לחברים. הרי דברים כאלה משפיעים על הבריאות. ועל המערכת החיסונית.

אני קורא ספר שמדבר על איך אנחנו חושבים כל הזמן, חושבים יותר מדי. חושבים כל כך הרבה שהרעש של המחשבה בעצם מפריע לנו בלי שאנחנו יודעים את זה. וזה כל כך נכון.

נסו פעם להפסיק לחשוב. לגמרי. זה בלתי אפשרי. כל הרעש הזה - מרגיש כאילו אנחנו לא שולטים בזה בעצם. כאילו אנחנו לא באמת שולטים במוח שלנו, בתהליכי החשיבה. כאילו הם לא באמת רצוניים.

והרי זה אמור להיות מותר האדם מין הבהמה. האדם חושב, והבהמה חיה לפי הדחף הרגעי.

מה שמניע את החיה זה הצורך. הצורך לאכול, לישון, להתרבות, לשרוד.

מה מניע אותנו?