פלאפי הארנב המעופף

כולנו סוללות אנושיות במטריקס.

ומבחירה, לא מתוך אשליה.

איך זה בדיוק? האדישות שלנו. ההליכה בתלם. "המצב הוא כזה. הקשיים הם כך וכך, ואתם צריכים להקריב בהתאם כדי שהמדינה תתקיים"

אז זהו שאלו חצאי אמיתות מרוחים בקצת סוכר (הטבות מס, ידיעות על כלכלה פורחת וכיוב') שמכסות על הרבה ריקבון, עצלנות, חמדנות וכוח שלטוני והוני.

אבל מי שמפרנס ומתחזק ונותן את האנרגיה לכל אלה - הם אנחנו. אנחנו הכוח המניע שלהם. אנחנו מהווים כוח צרכני, שמניע את גלגלי הכלכלה בכסף שאנחנו מוציאים. כל הכסף הזה הוא שלנו. כסף שיוצא למערכת בצורת מיסים, כסף שיוצא בצורת הקניות שלנו - החל ממזון, דרך מוצרי צריכה כמו רהיטים ומכוניות, וכלה במוצרי מותרות כמו מחשבים, ודירות יוקרה. כל הכסף הזה מניע את המכניזם הגדול שמזין בתורו את מחזיקי ההון.

ההבדל בינינו לבין הסוללות בסרט, הוא שיש לנו מודעות יותר גבוהה, וכוח אמיתי לנתק את החוטים שמקשרים אותנו למוח המרכזי השולט.

המחאה הייתה סימן טוב להתעוררות. דפני ליף הייתה הגפרור שהצית, אבל העובדה היא שחומר הבעירה נמצא שם והבעירה ממשיכה מתחת לפני השטח - אוהלים או לא אוהלים, הכרזת מדינה פלסטינית, או סכנה ממדינות מוסלמיות מתעוררות/לא-יציבות בצד.

אנחנו חיים באיזור מסוכן כבר 60 שנה ויותר. זה לא גרם לנו לעצור את החיים, וזה לא צריך להוריד את שמחת החיים שלנו לרצפה. ובטח ובטח לא קשור לעלות המחייה שלנו.

אם המחירים פה גבוהים יותר מאשר באירופה (שהיא אסופת מדינות יקרות ביותר - מאז התאחדות הגוש האירופי והחלת היורו על כולן) - אז יש כאן בעיה רצינית.

כל התירוצים, כל הנסיונות להסיט את האש לדברים אחרים (ביטחון, עלויות משלוח, מרכזים לוגיסטיים רחוקים כביכול) - אינם נוגעים לעניין. יש כאן שני דברים: מיסוי גבוה שלא נעשה בו שימוש אמיתי לטובת המדינה (לא לטובת המנגנון שמנהל את המדינה, אלא לטובת המדינה), וחמדנות נוראית של גופים, חברות, ומשפחות ההון.

ובכל אלה חייבים לטפל ועכשיו. לפני שאנשים יעמדו מול מדינה שבורה לגמרי וישאלו את עצמם למה הם נשארים כאן.