פלאפי הארנב המעופף

אז חזרתי לביקור השנתי שלי. אולי הארוך האחרון לתקופה כלשהי..

כתבתי פוסט בפייסבוק לגבי הרשמים שלי מהשבוע וחצי שהספקתי להיות כאן. ולמרות שהתאמצתי (באמת) להיות ההיפך משלילי, ואם ביקורתי אז עם כיוונים לתיקון - אמרו לי שיצאתי ביקורתי.

טוב.. זה כנראה הלך הרוח בארץ ממילא. זה תמיד היה ככה. אנשים נכנסים אחד לשני לעניינים בין אם מבקשים מהם או שלא, אבל כמו שהגמל אינו רואה את דבשתו - הם לא מסוגלים לקבל ביקורת בעצמם.

ולמרות שאני כבר בחו"ל מספר שנים, וחלק מהשריטה הזו כבר נרפא במידת מה (עם תשומת לב פעילה בעיקר), כאשר אני חוזר לארץ הכול חוזר לסורו - כי כמעט כולם מסביב עושים את זה וקשה להמנע.

אבל אני מבטיח: אני אעשה כל מאמץ להמנע מההרגל הקלוקל הזה.

אני גם לא מצליח להמנע מהשוואות. בעיקר כאשר אני מתגורר במדינה שעל פניה יש לה הרבה קווי דמיון לישראל:

סינגפור.

מדינה קטנה, צפופה, מוקפת אויבים... אבל כאן פחות או יותר מסתיים הדמיון.

בעוד בישראל ממשלה מחזיקה מעמד בממוצע שנתיים או שלוש, בסינגפור ממשלה רצה את מלוא התקופה שלה וגם אותה מפלגה נבחרת שוב ושוב. לא, זו לא דיקטטורה ולא שלטון יחיד. זו גם לא דמוקרטיה במלוא מובן המילה, אבל תהיו ברורים בדבר אחד: העם יוצא לבחירות כל ארבע שנים, ואם הוא לא היה מרוצה מהתפקוד של הממשלה - היא הייתה עפה על טיל.

מעבר ליתרונות הברורים של ממשלה שרצה את מלוא התקופה וגם דיי בטוחה בהמשך, יש בסינגפור תכנון קדימה ל-25-50 שנים. תעצרו רגע ותדמיינו את זה. 25 שנים קדימה. תכנון שגם מתממש.

דוגמא: הרכבת הקלה של תל אביב. תוכננה אכן לפני עשרות שנים. התבצעה לאחר כמה וכמה ממשלות. זמן ביצוע מתוכנן לקו הראשון (האדום)? 2021. וזה לאחר דחיות ולבסוף הלאמת הפרוייקט.

סינגפור? ב-1967 הם הבינו שהם יזדקקו למערכת להסעת המונים ב-1992 (!!!), והתחילו לתכנן. ב-1983 הם התחילו עבודות על הקו הראשון שהחל לפעול ב-1987. מאז עברו 28 שנים, נוספו ארבעה קווי רכבת נוספים, וכבר עובדים על עוד ארבעה. בממוצע, כל יום עוברים ברכבת הקלה (מתחת ומעל פני הקרקע) כ-2.8 מיליון אנשים.

וזו רק דוגמא אחת ספציפית. העניין הוא לא הדוגמאות הנקודתיות, אלא הלך הרוח, היעילות, והעובדה שלא רק מדברים הרבה ועושים מעט, אלא ההיפך. בניית גורד שחקים ממוצע (50 קומות כיום) בסינגפור: כשנתיים. וזה כולל את האישורים, ההכנות וכדומה.

אני לא מנסה להדגיש את חוסר היעילות של ישראל, אלא לאן ולמה אפשר וצריך לשאוף ולכוון. ולא לומר שזה בלתי אפשרי, או לחפש תירוצים מעל ומתחת לאדמה. הכלכלה של סינגפור היא מהעשירות בעולם, וזאת ללא מחצבים, משאבים או מקורות אנרגיה משלהם. כמעט כל הסחורות והמזון בסינגפור מיובאים מחו"ל. הם לא זולים ויש סימנים לכך שחלק מהמחירים מתואמים, אבל בסה"כ הם עדיין לא יקרים במיוחד בהתחשב בכוח הקנייה של האזרח הממוצע המקומי. גם המיסוי ממש לא כבד.

אזרח ממוצע שם מסוגל לקנות מותגים יוקרתיים כמו גוצ'י ואחרים - לא כל יום, אבל מידי פעם. כי הכסף שלו לא נשאב על ידי הממשלה. ההיפך, הממשלה מידי פעם מחזירה עודפי מיסוי אל האזרחים. ישירות לחשבונות הבנק שלהם!

אז תסתכלו על הפוסט הזה כאופק אפשרי. כמה טוב יותר יכול להיות בישראל אם האזרחים יסתכלו מעבר לניגודים בינהם אל המשותף בינהם. אל הדברים שכולם רוצים וכולם שואפים אליהם. רווחה, אושר, אפילו על ביטחון אפשר יהיה להגיע להסכמה מתוך עבודה משותפת על נושאים כלכליים חברתיים.

מה דעתכם?

אני לא סובל במיוחד תוכניות ריאליטי. אבל היוצא מן הכלל בשבילי הוא המירוץ למיליון. הם גם עושים מניפולציות כמובן (הגרסה האמריקאית פחות, כך נראה), אבל נראה שהלחץ של המירוץ והפרס המפתה מוציאים התנהגות יותר אמיתית מאשר בתוכניות אחרות.

לאחרונה התחלתי לצפות בעונה החדשה של המירוץ האמריקאי, וזה גרם לי לחשוב קצת:

מהי המשימה הכי קלה במירוץ? בכל גרסה שלו. כולל האמריקאית, ישראלית או כל אחת אחרת.

המשימה הכי קלה היא הפוזות. לפני שבכלל מתחילים לצלם את התוכנית, מצלמים את כל המשתתפים שנותנים כמה דקות של וידאו ותמונות סטילס לשימוש ברשת ובעיקר בפתיח של התוכנית.

אם תשימו לב, הפוזות הורסות מצחוק (ראו דוגמא למעלה ^), וכמובן אינן דורשות יותר מהקשבה להוראות הצלם וההפקה.

הפוזות גם לא מלמדות כמעט כלום על המשתתפים. אם תנסו להסיק מסקנות על האופי וההתנהגות של כל זוג משתתפים על פי הפוזות - לא תגיעו לאף מקום - כי אין שום קשר ממשי בין הפוזה לאיך הם באמת יתנהגו תחת לחץ.

המירוץ האמריקאי אגב, מגיע כבר לעונה ה-27 (!) שלו. ולאחר כל כך הרבה עונות, יש משתתפים וגם מעריצים שממש לומדים את התוכניות כדי לנסות ולפצח את הנוסחה האולטימטיבית לשאלה "מי ינצח, ואיך?"

אצלנו זה עדיין לא שם, וגם אם מעמידים את המירוץ הישראלי מול המקור, הוא נראה לפעמים כמו קייטנת קיץ עמוסת פרסומות לעומת מסע מושקע של אנשי האלפיון העליון. אבל לא תמיד.

הביקוש להשתתפות במירוץ הוא ענק. הן בארץ וגם (לדעתי, לא בדקתי ממש) בהפקות שלו במקומות אחרים בעולם. זה לא רק הכסף, אלה חוויות שרוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם את הזמן או/ו את הכסף לממש.

מה איתכם? האם אתם הייתם רוצים להשתתף? האם אתם הייתם יכולים לנצח?

במקרה, גם כאן בסינגפור, החום שובר שיאים ובשונה מאשר בדרך כלל, אין גשם שמלווה אותו.

אבל מצוקה מביאה הומור וכל מיני יציאות יצירתיות. הנה כמה שמצאתי בפייסבוק:

(לא רוצה לומר כמה חם בחדר שלי, אבל שני הוביטים הרגע עברו וזרקו לכאן טבעת)

הנה משהו מיוליה פולטורק מפייסבוק:

כמה חם לי? צעקתי על עצמי עכשיו "תחזרי לרוסיה!!!!"

והנה עוד משהו מפייסבוק:

והנה עוד תרומה של פייסבוק:

(כמה חם היום?! ניסיתי, לא עובר ל 5)

הנה עוד פראפראזה על ההוביטים מקודם:

כמה חם היה היום? בוא נאמר ככה: שבט של פרה-קולומביאנים מקוסטה-ריקה זרק לי בתולה למרפסת

ואחרון אחרון חביב, כדי שלא תתעייפו:

נו טוב, עוד אחד ודי: