פלאפי הארנב המעופף

אני מדבר הן על המונח "סלפי" שמשמעו תמונה עצמית, והן על בסדרה הקומית הקלילה בעלת אותו שם שבוטלה עוד לפני שהסתיימה העונה הראשונה שלה, והתבססה על המחזה "פיגמליון".

אחד מהדברים שהסדרה חידדה הוא השימוש הנפוץ (יתר על המידה) בטלפונים סלולריים ומכשירים ניידים בכלל. אולי לבני העשרה ועשרים ומשהו זה ייראה טרחני ומיושן, אבל לא לפני הרבה שנים, שימוש בטלפון או כל מכשיר אחר ליד השולחן האוכל נחשב מוקצה מחמת מיאוס או לפחות חסר נימוס בצורה קיצונית.

כיום ילדים בני שלוש כבר יודעים כיצד להשתמש בטלפונים חכמים ובטאבלטים, אך מהצד השני הם פחות מבינים בקריאה וכתיבה בסגנון ה"מיושן" של נייר ועיפרון.והמצב לא צפוי להשתפר.. ההיפך.

אבל בואו נחזור לנושא בו התחלנו - סלפי זה מונח חדש יחסית שנכנס ללקסיקון השפה האנגלית רק בשנים האחרונות. ההתמקדות בעצמי מראה חוסר ביטחון בסיסי שמצריך צילום עצמי בתנוחות כאלה ואחרות וכמעט תמיד עם חיוך כדי להראות שאתה מוצלח/שמח/מרוצה גם כאשר אתה לא.

לטעמי זה ממצה את העידן החדש שבו פניהם של אנשים (ונשים) קבורים במסכים הקטנים שלהם כמעט 24/7. זה מתחבר לתוכניות ה"ריאליטי" שרחוקות מהמציאות כמרחק מזרח ממערב, ולתרבות המרודדת למסכים דו-מימדיים בצבעים בוהקים.

אחד מהמחקרים שעוסקים בתופעת הסלפי מדבר על נרקיסיזם - תופעה פסיכולוגית שבה אהבת העצמי עוברת את גבולות הנורמלי ומגיעה למקומות מסוכנים. אנשים שחשים את הצורך לתעד את עצמם בצורה אובססיבית יומיומית ולפעמים יותר מפעמיים ביום, מראים על בעיה נפשית.

אז תבדקו את עצמכם. כמה פעמים ביום, או בשבוע, או בחודש או שנה אתם מצלמים את עצמכם? האם זה סביר? האם אתם מרגישים שאתם חייבים את זה? או שאולי לא?

רוב האנשים כבר מכירים ויודעים מה זה ריטלין, אך עבור אלה שלא ממש מבינים, הנה סיכום קצר מוויקיפדיה:

מתילפנידאט היא תרופה פסיכוטרופית המוכרת בשם המסחרי ריטלין ומשמשת לטיפול בהפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות ולנרקולפסיה. התרופה שייכת לקבוצת הפנתילאמינים ודומה, בין היתר, לאדרנלין ולאמפטמין. הנוסחה הכימית המולקולרית היא (C₁₄H₁₉NO₂). התרופה פועלת על מערכת העצבים המרכזית, ובנסיבות מסוימות (כמו היפראקטיביות) יש לה השפעה מרגיעה, אם כי למעשה, למתילפנידאט השפעה מעוררת (פסיכוסטימולנטית) ברמה המוחית.

הרעש הגדול לגבי ריטלין קשור לשימוש הנפוץ בו אצל ילדים המאובחנים עם הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות (נסו לומר את זה חמש פעמים מהר!). הטענה היא שמדובר בסם לכל דבר ועניין והנזק שעלול להצטבר במוחות שעדיין גדלים ומתפתחים עשוי להוביל לתופעות נוראיות - בינהם פסיכוזות, הזיות, פירכוסים וסכיזופרניה. וכמובן שינויי התנהגות ואופי.

 קשה לומר אם זה נכון או לא (אצל ילדים), אך אין ספק שהתרופה נמצאת בשימוש נרחב ומקלה על אלפי אם לא מאות אלפי הורים בטיפול בילדים המפגינים היפראקטיביות וחווים קשיי ריכוז ברמות שונות.

לגבי מבוגרים, קל יותר להשתמש באופן בחירתי ובהתאם לצורך - בלי לעשות שימוש יומיומי בתרופה.

כמובן שאני מדבר על זה מנסיון אישי. הלכתי לאבחון מיוזמתי בשלב מתקדם בחיים, והתחלתי לקחת ריטלין בהזדמנויות שונות.

החוויה האישית שלי היא מעורבת. אין ספק שיש הבדל משמעותי ומדיד בין ההתנהלות ביומיום ללא ריטלין ועם הפרעת קשב, ובין ימים שבהם אני לוקח את הכדור.

בדרך כלל, אני נוטה לנדוד ולקפוץ מעניין לעניין, עם יכולת מינימלית להתרכז בנושא מסוים ולהגיע ולסיים את המשימה. עם ריטלין (למעשה קונצרטה שזו גרסה מושהית המשפיעה לאורך 8-12 שעות, ומורידה את המינון בהדרגה, שזה גם יתרון), אני יכול גם לשבת ולסיים משימה מההתחלה ועד הסוף, וגם מוצא שהפרעות חיצוניות כמעט ולא נרשמות אצלי. וזאת בניגוד לחוויה היומיומית שבה כל רעש קטן משגע אותי ולא מאפשר לי להתרכז.

כמו כל תרופה, ובעיקר תרופות מרשם מסוג זה (צריך לעבור לא מעט משוכות בשביל לקבל מרשם לריטלין, כמו גם לשלם סכומים לא נמוכים), יש לה תופעות לוואי. התופעות שונות בין אדם לאדם, אך אצלי מדובר בהתייבשות, חוסר תאבון (שהוביל את ריטלין לשמש לפעמים ככדור הרזיה), וכאבי ראש.

אני מודע להשפעה של ריטלין על הכימיה של המוח (אגב, רוב התרופות משפיעות על הכימיה - של הגוף או של המוח), אך עושה שימוש מושכל ומוגבל ביותר בכדור.

לפעמים אני מרגיש פספוס בגלל שלא הייתי מודע לבעיה שלי בזמן הלימודים - הן בבית הספר, והן באוניברסיטה - מה שעיכב אותי והקשה עליי מאוד. ריטלין עשוי היה לשנות את החיים שלי מקצה לקצה בתקופות הללו.

אני משתדל בדרך כלל להמנע מתרופות, ומעדיף פתרונות טבעיים - צמחים, תבלינים, או שינוי הרגלים (שתיית ארבע כוסות מים כל בוקר עושה פלאים).

אבל במקרה הזה, ולמרות שזה כביכול הפתרון הקל, מצאתי בריטלין פתרון אמיתי שעובד.

יכול להיות שבהמשך החיים אשלם על השימוש בריטלין בצורה כזו או אחרת למרות שעד לשנת 2008 לא נמצאו הוכחות לקיומן של תופעות לוואי ארוכות טווח עקב השימוש בתרופה ואחריו. והמחקרים על נגזרות הסם נערכים מאז שנות החמישים והשישים של המאה העשרים.

בארץ, רק מאז 2011 ניתן לרופאי משפחה להנפיק מרשמים לריטלין וזאת לאחר אבחון ומכתב מרופא מומחה, פסיכיאטר או נוירולוג.

מה אתם חושבים על ריטלין? האם הוא הזאב הרע של תרופות פסיכיאטריות, או שהוא כלי עזר שנחוץ לפעמים?

כל אלה עיצות נהדרות, באמת. עבורי הן לא ממש עובדות.

קודם כל, אני לא יכול להשאיר את סביבת העבודה שלי נקייה ממש לאורך זמן. אני עובד כמו המוח שלי - מבולגן עם קיצורי דרך.

מעבר לכך, כל השיטות האלה טובות בתיאוריה, אבל להביא את עצמי למשמעת עצמית של ביצוע זה כבר סיפור אחר.

מה כן עובד בשבילי? בידוד, שקט, התרחקות מגורמים מפריעים כולל אינטרנט, הרבה מים, וריטלין.

ריטלין אמנם תורם כאבי ראש ולא נותן לי לישון עד שעה מאוחרת, אבל הוא עושה את העבודה. אני לא ממליץ עליו לאנשים ללא הפרעות קשב, אבל מהיכרותי עם אחרים ועם עצמי, הוא בדרך כלל עובד.

אני רק מקפיד להשתמש בו בצורה נקודתית ולא באופן יומיומי.