פלאפי הארנב המעופף

אז חזרתי לביקור השנתי שלי. אולי הארוך האחרון לתקופה כלשהי..

כתבתי פוסט בפייסבוק לגבי הרשמים שלי מהשבוע וחצי שהספקתי להיות כאן. ולמרות שהתאמצתי (באמת) להיות ההיפך משלילי, ואם ביקורתי אז עם כיוונים לתיקון - אמרו לי שיצאתי ביקורתי.

טוב.. זה כנראה הלך הרוח בארץ ממילא. זה תמיד היה ככה. אנשים נכנסים אחד לשני לעניינים בין אם מבקשים מהם או שלא, אבל כמו שהגמל אינו רואה את דבשתו - הם לא מסוגלים לקבל ביקורת בעצמם.

ולמרות שאני כבר בחו"ל מספר שנים, וחלק מהשריטה הזו כבר נרפא במידת מה (עם תשומת לב פעילה בעיקר), כאשר אני חוזר לארץ הכול חוזר לסורו - כי כמעט כולם מסביב עושים את זה וקשה להמנע.

אבל אני מבטיח: אני אעשה כל מאמץ להמנע מההרגל הקלוקל הזה.

אני גם לא מצליח להמנע מהשוואות. בעיקר כאשר אני מתגורר במדינה שעל פניה יש לה הרבה קווי דמיון לישראל:

סינגפור.

מדינה קטנה, צפופה, מוקפת אויבים... אבל כאן פחות או יותר מסתיים הדמיון.

בעוד בישראל ממשלה מחזיקה מעמד בממוצע שנתיים או שלוש, בסינגפור ממשלה רצה את מלוא התקופה שלה וגם אותה מפלגה נבחרת שוב ושוב. לא, זו לא דיקטטורה ולא שלטון יחיד. זו גם לא דמוקרטיה במלוא מובן המילה, אבל תהיו ברורים בדבר אחד: העם יוצא לבחירות כל ארבע שנים, ואם הוא לא היה מרוצה מהתפקוד של הממשלה - היא הייתה עפה על טיל.

מעבר ליתרונות הברורים של ממשלה שרצה את מלוא התקופה וגם דיי בטוחה בהמשך, יש בסינגפור תכנון קדימה ל-25-50 שנים. תעצרו רגע ותדמיינו את זה. 25 שנים קדימה. תכנון שגם מתממש.

דוגמא: הרכבת הקלה של תל אביב. תוכננה אכן לפני עשרות שנים. התבצעה לאחר כמה וכמה ממשלות. זמן ביצוע מתוכנן לקו הראשון (האדום)? 2021. וזה לאחר דחיות ולבסוף הלאמת הפרוייקט.

סינגפור? ב-1967 הם הבינו שהם יזדקקו למערכת להסעת המונים ב-1992 (!!!), והתחילו לתכנן. ב-1983 הם התחילו עבודות על הקו הראשון שהחל לפעול ב-1987. מאז עברו 28 שנים, נוספו ארבעה קווי רכבת נוספים, וכבר עובדים על עוד ארבעה. בממוצע, כל יום עוברים ברכבת הקלה (מתחת ומעל פני הקרקע) כ-2.8 מיליון אנשים.

וזו רק דוגמא אחת ספציפית. העניין הוא לא הדוגמאות הנקודתיות, אלא הלך הרוח, היעילות, והעובדה שלא רק מדברים הרבה ועושים מעט, אלא ההיפך. בניית גורד שחקים ממוצע (50 קומות כיום) בסינגפור: כשנתיים. וזה כולל את האישורים, ההכנות וכדומה.

אני לא מנסה להדגיש את חוסר היעילות של ישראל, אלא לאן ולמה אפשר וצריך לשאוף ולכוון. ולא לומר שזה בלתי אפשרי, או לחפש תירוצים מעל ומתחת לאדמה. הכלכלה של סינגפור היא מהעשירות בעולם, וזאת ללא מחצבים, משאבים או מקורות אנרגיה משלהם. כמעט כל הסחורות והמזון בסינגפור מיובאים מחו"ל. הם לא זולים ויש סימנים לכך שחלק מהמחירים מתואמים, אבל בסה"כ הם עדיין לא יקרים במיוחד בהתחשב בכוח הקנייה של האזרח הממוצע המקומי. גם המיסוי ממש לא כבד.

אזרח ממוצע שם מסוגל לקנות מותגים יוקרתיים כמו גוצ'י ואחרים - לא כל יום, אבל מידי פעם. כי הכסף שלו לא נשאב על ידי הממשלה. ההיפך, הממשלה מידי פעם מחזירה עודפי מיסוי אל האזרחים. ישירות לחשבונות הבנק שלהם!

אז תסתכלו על הפוסט הזה כאופק אפשרי. כמה טוב יותר יכול להיות בישראל אם האזרחים יסתכלו מעבר לניגודים בינהם אל המשותף בינהם. אל הדברים שכולם רוצים וכולם שואפים אליהם. רווחה, אושר, אפילו על ביטחון אפשר יהיה להגיע להסכמה מתוך עבודה משותפת על נושאים כלכליים חברתיים.

מה דעתכם?

ההפגנה אתמול בערב התעוררה כאשר עוד מגזר בעם קם ואמר "די!".

ב-2011 אלו היו הצעירים של המרכז שנמאס להם לשרוף את הכסף על שכר דירה שעולה בהתמדה ובלי קשר לעליית המדד, ורצו הזדמנות לבעלות על משהו משלהם.

ב-2015, קמים המדוכאים שמקבלים השראה מהאירועים בבולטימור שהוצתו בעקבות (עוד) מקרה של אלימות משטרתית שהביאה למותו של אדם שחור. בארץ, ניצתה המחאה בעקבות הכאתו של דמאס פקדו, חייל מצטיין בן העדה על ידי שוטרים באירוע שתועד במצלמת טלפון נייד בחולון.

האירוע היה הזרז שהצית את המחאה הפעם, אך היה רק טיפה בים של אלימות ואפליה כלפי המגזר האתיופי, אשר שנים נתפס כ"שקט", "נחמד", ואולי גם קצת פראייר.

השנים שעברו מאז העלייה האתיופית הגדולה תרמו לקומו של דור חדש בעדה האתיופית. דור שאינו מתנצל ואינו מרגיש חייב לאף אחד דבר. הדור הזה נולד וגדל בארץ, אך הרגיש ומרגיש כנטע זר - באדיבות החברה הישראלית הנגועה בגזענות גלויה וסמויה ובתמיכה שקטה ולפעמים גלויה של הממסד.

בשעות והימים האחרונים ראיתי ביקורת רבה ברשתות החברתיות על המחאה האלימה. גם על התגובה המשטרתית, אבל לא פחות על האלימות שבה נקטו חלק (קטן כפי הנראה) מהמפגינים.

אני בדעה (לצערי) שבארץ דברים משמעותיים זזים ומשתנים כיום רק באחת משתי דרכים: כסף וכוח, או באלימות. לפעמים זו רק אלימות מילולית של מישהו שיודע לצעוק מספיק פעמים ומספיק חזק כדי לזעזע, ולפעמים זה ממש כוח הזרוע.

אז נכון. נחסמו דרכים, נעשה נזק לרכוש וגם היו פצועים הן בקרב המפגינים והן בקרב המשטרה.

אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה האנושית, שינויים לטובה בחברה שנעשים בגלוי כמעט תמיד מלווים בגילויי אלימות. שינויים לרעה בדרך כלל נעשים במחשכים, בהסתר, או בדרכים עקיפות ומושחתות - כיום חלק מאלה נעשים בדרכים "חוקיות" כדוגמת "חוק ההסדרים".

ישנה דרך אחרת. אפשר לעשות שינוי בדרכי נועם. עם כסף. עם השקעה בחינוך לסובלנות אמיתית - החל מגיל גן ועד סוף התיכון. עם אינטגרציה אמיתית ומכוונת. אבל אין מספיק רצון לעשות שינוי כזה.

אולי עכשיו יהיה קצת יותר.

בשנים האחרונות התרגלנו לסדרה של אסונות טבע שמתחרים בחומרתם זה בזה.

החודש הגיעו אלינו שניים גדולים - אחד קשור להתפרצות הר געש גדול בצ'ילה - דבר שיצר עמוד אבק וחלקיקים עצום בגודלו שיוצר סערות ברקים מקומיות ומרהיבות אבל גם יגרום לשינויי מזג אויר ומחלות דרכי נשימה בצ'ילה כמו גם במדינות ואיזורים סביבה. קבלו תמונה: