פלאפי הארנב המעופף

יש לנו ארץ בת 62, שזה צעיר. ודווקא את רוב הטעויות שלנו אנחנו עושים בשנים האחרונות ולא בהתחלה.

בהתחלה, עם כל הקושי והמלחמות, יוצא שהיינו מוסריים יותר, אולי גם תמימים יותר, בעלי כבוד ונאמנים למילה שלנו. בושה היה מושג ממשי ולא משהו מהמילון.

ועכשיו, גם עם ההתקדמות הטכנולוגית, רמת החיים שעלתה, והמקום שתפסנו בין ארצות ה"עולם המערבי", נראה כאילו בדברים החשובים אנחנו רק נסוגים לאחור.

כמו הדוגמא הקלאסית והחשובה ביותר של חינוך. איבדנו את המושכות בתחום הזה. הורדנו את הדגש, את התקצוב ואת המיקוד. מה שאנחנו מוציאים היום מבתי הספר זה אנשים שהידע שלהם פשוט לא מספיק לעולם של היום.

הכישורים והתחומים ואף הדרך שבה מחנכים אינם מתקרבים למה שבאמת צריך. הפכנו את בתי הספר שלנו למכונות לחלוקת ציונים. מי שלא מבין איך המכונה עובדת, ייכשל. ומי שכן מבין, יצליח. ולא תמיד יש קשר בין זה לבין רכישת ידע ומיומנויות אמיתיים.

כמו בכל נושא החברה. החברה הישראלית הפכה לקרה יותר, מסוגרת יותר, לא רק לאנשים מבחוץ אלא בין האנשים שבפנים.

אם ראיתם את התוכנית "מה אתם הייתם עושים?" הייתם רואים את הסטטיסטיקה האמיתית (בקנה מידה קטן אמנם) מדברת. כמה אנשים עוצרים לעזור כשבאמת צריך עזרה. לכמה אנשים בכלל אכפת ממה שקורה מסביבם.

וזה לא שאין נקודות אור. יש. תמיד יהיו אנשים טובים כאן. השאלה היא כמה יישארו לאורך זמן, כשהדברים שבולטים הם הדברים הרעים והתדירות שלהם הולכת ועולה. וזה לא רק בגלל התקשורת. זו הרגשה שכולם כמעט מרגישים. אנחנו לא הולכים בכיוון טוב, וההנהגה שלנו איבדה את הדרך מזמן.

אז לי קשה לחגוג. מהסיבות האלה ומסיבות נוספות.

החסרתי, אני יודע.

לא הייתי פה הרבה זמן. וזה ממש לא יפה מצידי.

תירוצים לא יתקבלו, ולכן גם לא יינתנו.

רציתי לומר שאני אעשה מאמץ לשלוף את עצמי מהבוץ הרגשי שלי, לנקות את הזגוגיות של הנשמה שלי, ולקחת את העיצה שלי לאחרים ולחייך יותר. הרבה יותר.

כי יש סיבות, וגם כשאני מרגיש שאין, אני יכול למצוא, להמציא או לייצר.

ואם אני לא מרוצה במקום שאני נמצא, יש אלף (או יותר) מקומות אחרים. ואיפה שאני נמצא זה מבחירה שלי. תמיד.

אז לסכם את כל זה: דיי עם הקיטורים וההתבכינות. זה בזבוז אנרגיה. את האנרגיה הזו אפשר להפעיל בצורה יותר יצרנית.

כעס הוא אנרגיה, עצב הוא אנרגיה, ושיעמום הוא הזרז הכי חזק לעשיית מעשים.

מצטער על המילים הגבוהות. בהזדמנות הראשונה אני אתפוס סולם ומאצ'טה ואקצץ להן קצת את הגובה.

אתמול חגגתי את חגיגת יום ההולדת האחרונה שלי לשנה (למי שלא קרא קודם, חילקתי השנה את היומולדת שלי לשלושה חלקים, כמו בצבא. חברה, משפחה, וחברים) עם החברים ב"בלאק". כמו כל ילד יומולדת (בלי קשר לגיל) קיבלתי שלושה בלוני הליום נחמדים. לצערי וברוב קלאמזיותי (נשמע טיפה טוב יותר מ"שלומיאליותי") ברגע שיצאנו מהמסעדה, התעסקתי עם המפתחות והפלאפון, ובלי לשים לב ככה השתחררו לי הבלונים וברחו השמיימה.

התמונה אגב לצרכי המחשה בלבד ולא קשורה לאירוע הספציפי.

בעוד אני צופה בהם מתרחקים וליבי נחמץ ומתבאס, הבנתי שבלונים מתאבדים הם בעצם מטאפורה לחיים. החיים הם אלה שבורחים ממך, ואתה כל הזמן מנסה לרדוף אחריהם ללא הצלחה. כשאתה מגיע לקו הסיום שלהם בעצם, איבדת את את קו הראייה שלך אליהם והם נעלמו מעבר לאופק.

כל מה שאנחנו עושים בחיים, זה כדי איכשהו להשאר קשורים לחוט הדקיק הזה של החיים. אה, וגם אם הצלחתם להשאר עם החוט המחורבן הזה על היד, בסוף ההליום ייצא לכם מהחיים (הבלונים) והם יתקמטו ויצנחו לריצפה. מממ.. זו יכולה להיות גם מטאפורה לשדיים כשאני חושב על זה.

וואו. יצא לי נורא פילוסופי היום. וסך הכול רציתי לומר כמה נהניתי מההמבורגר