פלאפי הארנב המעופף

כל כמה זמן חוזרת אליי ההרגשה הזו. זה לא בהכרח הרגשה פיסית למרות שיש גם את ההיבט הזה.

זה הרגשה שהעולם סוגר עליך, שכל מה שאתה עושה זה לטחון מים ולרוץ במקום, ואין תוחלת ומשמעות למהלך החיים שלך.

יש קוראים לזה דיכאון, או סימפטומים של דיכאון. אני חושב שזה פשוט ייאוש.

ייאוש מהחיים, ייאוש מהמקום שאליו הם לקחו אותך (או לאן שנתת להם לקחת אותך), מעין תובנה שהחיים שלך מסתובבים סביב סביב ולא נוגעים בשום דבר אמיתי. וגם כשהם במקרה כן נוגעים, אז בסך הכול זה מעין שבריר של פירור של השפעה על כל הדבר הזה שנקרא העולם (אפילו לא היקום).

ייאוש נפתר רק אם מפסיקים להסתכל על ההווה. או על העבר (תלוי במקור של הייאוש), ומתחילים להביט אל העתיד, לקבוע מטרות קטנות ולעמוד בהן. זה נותן אופק להסתכל אליו, ומשהו לשאוף לקראתו. וכמובן חברים טובים.

הם מאוד עוזרים לך לא לשקוע ברחמים עצמיים.

עברתי על בלוגים של חיות אחרות. הרבה חיות אחרות.

ואין אופטימיות! אין אפילו קצה קיצה קצהו של אופטימיות!

ואני מת לקצת אופטימיות. משהו שמח, משהו מחייך, משהו עם זנב של אושר.

הרי מהו בלוג שמתחיל במילה "פלאפי" ללא קצת שמחה וכשכוש בזנב?

כי להתלונן אפשר כל יום, כל היום, והנה הראיה - התחלתי בלהתלונן.

אבל להראות אושר ושמחה ולייצר אושר אצל אחרים - הופך להיות משהו נדיר ויחיד סגולה. (אחלה מילה לפסיכומטרי אגב)

זה כבר לא אופנתי להסתובב עם חיוך על הפנים. תנסו את זה , אבל לא בבלוג שלכם, אלא על הפנים שלכם.

תלכו ככה לא יום שלם, תלכו שעה. אנשים יתחילו להסתכל עליכם מוזר בשלב מסוים.

אם אתם רואים אדם מחייך ברחוב ללא סיבה נראית לעין, מה אתם חושבים?

1. הוא משוגע/חולה נפש

2. סמים?

3. בטלפון הנייד?

4. למה לעזאזל הוא מחייך?

אנשים לא ממש חושבים שזה נורמלי לחייך לאורך זמן.. למה?

למה זה הפך ללא נורמלי? למה צריך להזהר מלחייך לאורך זמן מפחד שיאשפזו אותך, או שסתם מישהו ייגש אליך וישאל אם הכול בסדר?

אני מודה. אני לא מחייך החוצה רוב הזמן. בפנים, זה בלגן אחד גדול. יש ימים של חיוך אחד גדול, ויש ימים של תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.

אבל אני מאוד מאוד רוצה לחייך כל הזמן. אני מחפש סיבות להיות שמח סתם, או מזייף חיוך כי מה שמתחיל סתם, ממשיך פנימה ומתפשט בגוף ונספג והופך להרגל או לפחות לחיוך לא צפוי מתישהו בהמשך.

חיוך בשבילי הוא כמו שמש קטנה שזורחת.

שביזות יום א' נשמעת ונקראת פחות טוב מ-Sunday Blues.

אפילו אם סוף השבוע לא היה משהו בכלל, יש משהו בלחזור למטחנת החיים הסטנדרטיים ביום ראשון שמשפיל (אותי לפחות) עד עפר ואפר.

זה כאילו שיחררו לך את הרצועה בעוד כמה מטרים ואז משכו חזרה בלפיתה חונקת. כאילו אמרו "היי, עד כאן!"

ובכל זאת, כמו בערך כל שבוע, שבוע וחצי, שבועיים, אני מסתכל על חיי המבוזבזים ומחליט החלטה שלא לוותר לעצמי יותר. לעשות שינוי בחיים שלי, ולא לעשות לעצמי הנחות ודחיות למחר שאף פעם לא מגיע.

שינוי בעבודה, שינוי בגישה, שינוי בחיים.

שינוי במיקום?