פלאפי הארנב המעופף

הערב אני טס לפראג!

אחזור רק ביום ראשון מאוחר מאוחר.

כבר דיברתי על כמה אני צריך חופשה כמו אויר לנשימה. אך אל דאגה, אני אחזור להתלונן כמה חסרה לי עוד חופשה מיד כשאחזור!

השבוע האחרון עמוס עוד יותר בעבודה, כאילו היקום מסתכל ואומר "הוא מתכנן חופשה? בואו נערים עליו קצת עבודה, שלא ירגיש כאילו הרוויח!" או שאולי זה הבוס שלי?

אני מתכנן להנות ויהי מה. גם אם יהיה קר, אני אהנה מהשינוי מהחום של ישראל, וגם אם יירד גשם, אני אשמח על כל טיפה. ובכלל, יש הרבה מה לראות ואיפה לבקר בפראג.

צרות רכב

כדי שלא ישעמם, האוטו החליט לשחק איתי משחקים, ואתמול כשיצאתי מהעבודה גיליתי שהאוטו לא מניע ובאופן כללי מתנהג כבר-מינן (מת). בדיקה העלתה שהמצבר תקין, והבעיה היא ממקור אחר. נאלצתי להיסחב הבייתה באוטובוס.

היום, גייסתי כמה חברים מהעבודה ונערכה ישיבה מעמיקה בנושא הרכב. המסקנות כיוונו למקור הבעיה, ובצהריים כבר הרכב חזר לארץ החיים!

יש איזה חוק לא כתוב שאומר שכאשר צרות באות, הן מגיעות בצרורות. אולי המציא את החוק זה שבנה את מכונת הירייה הראשונה, אני לא יודע. אבל זה נכון. כל פעם שיש צרות, הן לא מגיעות באריזות בודדות. אלא תמיד באריזה משפחתית כדי שלא נתחיל לשמוח במזלנו הטוב מהר מדי.

למשל, יורד גשם, אז נרטבנו, האוטו יתקלקל באמצע הכביש (אחרי שהמגבים יפסיקו לעבוד כמובן), יתבטל אירוע שהיינו אמורים ללכת אליו, וגם כל האופציות האחרות ייסגרו בפנינו ונהיה חייבים ללכת הביתה (בגשם). למה? כי ככה עובדות צרות. הן אוהבות חברה ומזמינות את כל החברות שלהן להצטרף לחגיגה!

ואיכשהו, זה תמיד מתקשר לכסף. רוב הצרות שקורות גורמות לכדור שלג כזה של בזבוז שמתגלגל וגדל כל הזמן. אם נכנסת למוסך - אין מצב שתצא משם "רק" עם תיקון הבעיה המקורית. בטוח כמו שמש בשמיים באוגוסט, שהמוסכניק ימצא עוד שתיים-שלוש (או יותר) בעיות והחשבון שלך יתפח כמו עוגה ששמו בה יותר מדי שמרים.

היחס שלי לכסף הוא של אהבה-שנאה. אהבה מכל הסיבות המובנות (מאפשר לעשות יותר, נותן חופש וכיוב'). ושנאה בגלל שתמיד חסר ממנו, ואני יודע שאם היה לי הרבה ממנו, הייתי מבזבז יותר, וגם דואג יותר.

כן כן, סופסוף אחרי עיכוב קל של חודשיים (ממתי שהיה אמור להגיע) שודרג טלפון העבודה שלי לנוקיה 5800 :)

כי הרי ידוע שטלפון מוסיקה עוזר מאוד לעבודה! וגם אם לא, יש GPS (כדי לא ללכת לאיבוד בדרך לעבודה), ומצלמה טובה כדי לצלם את כל האנשים בדרך.

חס וחלילה, אני לא מתלונן, להיפך. אני שמח שיכולתי לבחור בדגם הזה, כי לא הייתי מוציא כסף כרגע על שדרוג משמעותי (אני נגד כל הקטע של קבל עכשיו, שלם עד שתחליף את כל השערות שלך בכאלה לבנות) מכספי שלי. אבל אם העבודה עושה את זה בשבילי, אני שמח.

בהיותי חובב גאדג'טים בטירוף, כבר גמרתי את הסוללה שלו על התקנות שונות ומשונות, ועכשיו המסכן בטעינה.

עכשיו אני אוכל להיות מקוון (באינטרנט) כל הזמן כמעט, אם באמת ארצה. אבל עדיף שלא. גם ככה אני יותר מדי ברשת.

החיים הם כמו נהר שמוביל אותך למקום לא ידוע.

החיים הם כמו עץ שצומח וצומח ולפעמים מגיע מישהו וכורת אותו, ולפעמים הוא צומח מאה שנים ויותר.

החיים הם כמו קרמבו שאוכלים והוא נורא מתוק בהתחלה וממלא את הפה באושר ומעלה חיוך על השפתיים, ואז מגיעים אל הביסקוויט וזה מרגיש פתאום כמו סתם סוכר ועוגיה זולה.

אבל מה שחשוב בעיניי זה לא לוותר על החיים. גם כשנראה שהם מובילים אותנו למקום חשוך וקר ולא רואים את האור באופק ומרגישים בודדים, הפתרון יכול להיות מעבר לעיקול הבא, וכל הירידה הזו היא זמנית ביותר, כי משהו אחד נכון אבסולוטית לגבי החיים - הם כל הזמן משתנים.