פלאפי הארנב המעופף

כל כמה זמן חוזרת אליי ההרגשה הזו. זה לא בהכרח הרגשה פיסית למרות שיש גם את ההיבט הזה.

זה הרגשה שהעולם סוגר עליך, שכל מה שאתה עושה זה לטחון מים ולרוץ במקום, ואין תוחלת ומשמעות למהלך החיים שלך.

יש קוראים לזה דיכאון, או סימפטומים של דיכאון. אני חושב שזה פשוט ייאוש.

ייאוש מהחיים, ייאוש מהמקום שאליו הם לקחו אותך (או לאן שנתת להם לקחת אותך), מעין תובנה שהחיים שלך מסתובבים סביב סביב ולא נוגעים בשום דבר אמיתי. וגם כשהם במקרה כן נוגעים, אז בסך הכול זה מעין שבריר של פירור של השפעה על כל הדבר הזה שנקרא העולם (אפילו לא היקום).

ייאוש נפתר רק אם מפסיקים להסתכל על ההווה. או על העבר (תלוי במקור של הייאוש), ומתחילים להביט אל העתיד, לקבוע מטרות קטנות ולעמוד בהן. זה נותן אופק להסתכל אליו, ומשהו לשאוף לקראתו. וכמובן חברים טובים.

הם מאוד עוזרים לך לא לשקוע ברחמים עצמיים.

ככה כולנו. יושבים מתחת לעץ ומחכים. למה מחכים?

מחכים שייפול עלינו קצת כסף. הכסף נופל רק כשהוא בשל וגם אז רק כשהוא התייבש יפה וניתק בקלות מהענפים הנמוכים.

הכסף הגדול, השטרות הרציניים יותר - אלה נמצאים בצמרת, בענפים הגבוהים. כשהם מבשילים ונופלים, הם נוחתים על הענפים שתחתיהם, וכמעט אף פעם לא מגיעים אלינו, היושבים מתחת לעץ.

רק אלה שמשיגים סולם, או שלומדים איך לטפס ולהחזיק מעמד על העץ, ולא ליפול מהרוח, ולהדוף את הציפורים המקננות בו ומנקרות בך כשאתה פולש לביתן, אלה מצליחים להגיע ולקטוף מהכסף הגדול, הצומח בענפים הגבוהים יותר.

אם אתם שואלים, מה עם הצמרת? מה קורה שם? אז זהו, אנשים שמגיעים לצמרת לא מחזיקים שם יותר מדי זמן. הם צריכים לחזק חבלים כל הזמן, הרוח צורבת בבשרם, הגשם מרטיב אותם, ותמיד יש סכנה שברק יפגע בהם. ובודד שם. בודד מאוד. אבל כמו שאמרתי, אנשים לא נשארים שם לנצח. הם שוהים שם זמן מה, קוטפים כמה שיכולים, שומרים כמה שמצליחים, ויורדים למטה לאחר כבוד.

יש כאלה שכבר התרגלו כל כך לחיות על העץ לאחר השהות על הצמרת, שהם בונים את ביתם על הענפים הבינוניים או הגבוהים, ונשארים שם.

ואני בינתיים יושב לי מתחת לעץ. יושב וחושב.

אז אתמול היה לי יום הולדת. אומרים לי ש"בגילי" לא צריך לעשות מסיבות או סיפור מיום ההולדת. יש מין מגמה כזו להדחיק את השנים שעוברות אחרי גיל מסוים.

אני בן 35. ויום. אני יודע שיש משברים בשנים עגולות וכל מיני דברים מוזרים שאנשים עושים כשהם לא מתמודדים עם הגיל שלהם טוב.

בינתיים טפו טפו טפו אני בסדר. עם הגיל לפחות. יש מצב שבגיל 40 דברים ייראו שונים. אבל זו מהות הזמן. דברים משתנים לכל מיני כיוונים.

אני שומר על הילדותיות שלי כמה שאפשר. זה משהו שאולי נראה מגוחך או מטופש לכל מיני אנשים, אבל זה עוזר בכל כך הרבה דברים.

הבלוג הזה למשל הוא אחת מהדרכים שבהם אני משמר את הילד שבי.

אז אתמול לא ממש חגגתי בגדול, אבל זה מין שבוע יומולדת כזה שהתחיל כבר ביום שישי עם נסיעה לירושליים, שופינג ומסעדה טובה. אתמול הלכתי עם החברה לראות את הסרט "2012"

שמומלץ בחום דרך אגב.

היום אני עושה מיני מסיבה לחברים בעבודה, עם עוגות שלצערי אני לא יכול לאכול, אבל אני נהנה מלפנק אחרים :)

ובסוף השבוע מתוכננת ארוחת בוקר/בראנץ' משפחתית. בקיצור, אני מושך את זה כמה שאפשר, וכל סיבה טובה למסיבה!

אה, יש גם מסיבה מתוכננת עם החברים, אבל זה בהמשך.

אבל הטירוף אותו הזכרתי לא קשור ליום ההולדת. הוא קשור לעבודה. העומס התחיל להתפרע לאחרונה יותר מהרגיל, וזה לא שאני לא יודע להתמודד עם עומס. זה חלק מהעבודה.

אבל זה ברמה שגם אחרי שחזרתי מהחופשה בפראג בכוחות מחודשים, אני כבר מתחיל להרגיש את התסכול גואה בי שוב. הנחמדות שלי שוקעת ואני מרגיש כאילו אני הולך להתפוצץ. וזה לא טוב. בכלל.

ועדיין, אני מנסה להשאר אופטימי במרכז הסערה הזו. תאחלו לי הצלחה..