כן, בעוד כמה חודשים אני מגיע לארץ לביקור אחרי חצי שנה או יותר בסינגפור.
ברור שאני אשים תמונה יפה (אולי גם קצת משופצת - אבל לא אני צילמתי) של הארץ.
הלקאה עצמית היא ספורט לאומי בארץ, אבל זה יותר מזה.
הלקאה עצמית ממלאת את השקט, ולמרות שהיא לא מביאה לשום פיתרון, היא מייצרת מספיק רעש כדי להתעלם מהאפשרות של תיקון ושיפור.
אנחנו רואים את הטוב ואת הרע, אבל אנחנו לא באמת מנסים לשפר. אנחנו מתלוננים מהבוקר עד הערב - על המחירים, על המיסים, על הגזענות, על הממשלה, על החינוך הלקוי, התחבורה ועוד אלף ואחד דברים.
אבל מתי קמנו ועשינו? ואני לא מדבר על הפגנות בלבד. אם לא שמתם לב, הפגנות בארץ לא ממש עוזרות.
הפוליטיקאים הבינו שזה נראה רציני בתקשורת - לבערך יום-יומיים - משרת את המטרה של מראית עין של דמוקרטיה, ולאחר מכן דברים חוזרים למסלולם (מסלול ספירלי בדרך למטה, הכוונה).
אנשים מעדיפים לא לחשוב על הצעדים הבאים.. ובשביל לדעת מה הם - פשוט להסתכל במקומות בהם הדמוקרטיה נולדה - צרפת, אמריקה ובהווה - מדינות דרום אמריקה.
העם שם מאוחד. המצב לא משהו, אבל הם יודעים להביע מחאה בצורה הרבה יותר אפקטיבית מאשר אנחנו יודעים.
ברגע שההנהגה שלנו תבין שהכסאות שתחת הישבנים שלהם מתחילים לבעור, דברים יתחילו לזוז.. וזה בטוח.
אלו צעדים דרסטיים, אבל זו תקופה שהמילים "חירום" ו"מצב קשה" לא מתחילות אפילו לתאר אותה.
ונכון, אני יושב כאן, ואתם יושבים שם. אבל אני חייתי בארץ יותר משלושים שנה. אז יש לי מה להגיד ונכון שמעבר לכמה הפגנות גם אני אשם בפסיביות, אין לי תירוצים בעניין.
אבל אם אני רוצה לחיות בארץ, ומשום מה אני באמת רוצה, אני רוצה לחיות במקום שמרגיש לי טוב, ולא רע יותר ויותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פוקס