פלאפי הארנב המעופף

כולנו מגיעים לזה באיזשהו שלב. המחזוריות הזו של סדר היום שלנו.

בין אם זה בית-אוטו-עבודה והפוך, או משהו אחר, המחזוריות הזו היא מה שפוגע בנו.

כי הדבר שהכי מזיק למין האנושי, יותר ממלחמות (שנובעות ממנו), ויותר ממחלות, ויותר מכל דבר אחר אי פעם - זהו שיעמום.

שיעמום מביא לאנשים את הקריזה. (או חפפה,אסון, משבר, שואה, קטסטרופה; התקפת זעם, התרגזות, התעצבנות, דיכאון, דכדוך)

וכשזה מגיע, דברים רעים קורים. כמו מלחמות למשל. כל הסיבות האחרות לא ממש משנות בגלל שזה מסתכם בזה שמלחמה הרבה יותר מעניינת ממשהו משעמם כמו "שלום".

במלחמה יש אורות בוהקים, רעשים, הרבה מאוד אקשן, וגם כאב וניצחון והפסד.

לעומת זאת, מה יש בשלום? מוסיקה טובה? שלווה? שקט?

אבל לא התכוונתי לעשות את הפוסט הזה על שלום ומלחמה. התכוונתי לעשות אותו על מה השיעמום גורם לנו לעשות - בלי שבכלל נדע.

ועוד יותר מזה, כמה זמן מהחיים שלנו אנחנו מעבירים בלי לעשות אפילו דבר אחד קטן. (בלי לכלול נשימה ופעולות בלתי-רצוניות אחרות לשם שימור החיים)

שיעמום הוא אחד מהאויבים הגדולים ביותר של המין האנושי, וגם אחד מהדברים הנפוצים ביותר בחיים שלנו.

אתם יודעים איך ספרי ניו-אייג' (דיפאק צ'ופרה, "הסוד", ועוד רבים אחרים) מצליחים מאוד בשנים האחרונות? פשוט מפני שאנשים מחפשים משמעות לחיים שלהם. הם מחפשים מוצא מהשיעמום שהחיים שלהם הפכו להיות.

כי ללכת מהבית לאוטו ומשם לעבודה וחזרה, זה כבר לא מספיק. והאיים הקטנים האלה של סופי השבוע גם הם כבר לא נותנים מרגוע לנפש. אנחנו נשארים במירוץ העכברושים הזה כי אנחנו פשוט מרגישים שאין לנו ברירה. אין לנו ברירה מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית, וגם מבחינת המחויבויות שלנו לאנשים שבחיים שלנו.

אז זהו, שיש ברירה. תמיד יש ברירה. החיים שלנו מסודרים לפי סדר עדיפויות שבחרנו מזמן, ולמען האמת, סדר העדיפויות הזה התיישן בלי שנשים לב. אז לפעמים כדאי לקחת כמה פתקים, לכתוב עליהם את הדברים שאנחנו באמת רוצים בחיים, לשים בקופסה ולערבב, ואז לנסות לעשות דברים בסדר קצת אחר.

 כולנו מפחדים מהזיקנה. יש כאלה שמפחדים מהזיקנה יותר מאשר מהמוות.

המוות הרי הוא לרוב קצר. והזיקנה יכולה להמשך שנים!

כארנב, אני מסתכל על העיניין בצורה פילוסופית: אנחנו נולדים, חיים, מתרבים, ומתים.

לא מכיר הרבה ארנבים זקנים.

אבל יש גם יתרונות מסוימים לזיקנה:

1. אפשר להחזיק מקל ולהשתמש בו, ואף אחד לא יגיש נגדך תלונה למשטרה (כל עוד לא השתמשת בו קצת יותר מדי)

2. רוב הפעמים יפנו בשבילך מקום לשבת בתחבורה הציבורית או בכל מקום שבו יש מקומות ישיבה.

3. יש לך אוסף כדורים מכל הצבעים. אפשר לעשות עם זה כל מיני דברים וגם יצירות אמנות.

4. אנשים מראים כלפיך סבלנות יותר מהרגיל כי הם מניחים שהמוח שלך כבר לא בשיא הפעילות שלו.

5. פחות צריך לדאוג לאיך אתה נראה. זה חוסך זמן ומקל על החיים.

וזה ככה סתם ממחשבות של כמה דקות.

אני מעדיף לדאוג לגבי המוות מאשר לגבי הזיקנה. מוות זה נקודה בסוף משפט. זיקנה זה יותר כמו השלוש נקודות או הנקודה פסיק בין שני משפטים.

בכלל, ארנבים מסיימים את החיים בד"כ שטוחים על כביש, או על צלחת.

כמו שאמרתי, לא מכיר הרבה ארנבים זקנים.

לאחרונה ובכלל אני צופה בכמה תוכניות ישראליות.

זה לא שאני בדרך כלל לא צופה בטלויזיה, אבל בעיקר בתוכניות מהארץ התאומה שלנו (פלוס מינוס) - אמריקה.

תוכנית אחת היא "עספור" - שממש עכשיו הסתיימה ועוד השאירה טעם של עוד לעונה הבאה. על "עספור" אני אכתוב בפוסט אחר.

הפעם אקשקש קצת על "מה אתם, הייתם עושים?" - התוכנית התורנית של חיים הכט.

חיים הכט עושה בעיקר תוכניות שהן על גבול הדוקומנטרי עם קצת צהוב סנסציוני, ולא מעט צדקנות ודמגוגיה.

לא שלא צריך פה קצת צדקנות.. אחרי הכול, אם תסתכלו מסביב בצורה אובייקטיבית, יש הרבה מה לשפר. (לא שרובנו באמת יכולים להסתכל על דברים בצורה נקייה)

אבל דיה לצרה בשעתה. איפה הייתי? אה, כן. חיים הכט.

אני זוכר אותו דווקא לטובה עוד מלפני "מה אתם הייתם עושים?" מהתוכנית "בין כרכור לסינגפור". שם ניסה להראות את החיובי והשלילי במדינה שיש לה מאפיינים כלליים דומים לנו, עם מדינות עוינות סביב, אך גם עם כמה הבדלים חשובים של תרבות, ממשל, ואופי. ולמרות שהרבה תקפו את התוכנית כדמגוגית ומוטה, אני חשבתי שהוא דווקא נתן תמונה דיי מאוזנת שלקחה בחשבון גם את השלילי ולא רק את החיובי.

ועכשיו הוא הגיע (אחרי התוכנית שעשה "יצאת צדיק" - שאני מודה שלא ראיתי ולו פרק אחד ממנה) עם התוכנית "מה אתם הייתם עושים?" - שהיא מעין דוקו-מצלמה-נסתרת שמנסה להראות לנו איך אנחנו באמת במצבי לחץ.

בעיקר במצבי לחץ שקשורים לבחירות מוסריות.

כשאדם נתקל בבחירה מוסרית, וכזו שגם עלולה לפגוע בו אם יעשה את הבחירה הנכונה (מבחינה מוסרית) - מתברר שהוא/היא יעשו את השיקול האישי הקשור לביטחון אישי ושרידות קודם לכל. לא הפתעה גדולה האמת.

נכון שתמיד יש את היוצאים מהכלל, וככל שהסכנה האישית קטנה יותר, כך גם יותר אנשים ירוצו לעזור. אבל לפעמים זה אפילו לא קשור לסכנה אישית. לפעמים אנשים לא עוזרים, כי הם רואים את זה כהבעת עמדה פוליטית, או מוסרית או אחרת שהם אינם יכולים להזדהות איתה.

אחרי שהתוכנית התחילה ותפסה תאוצה, אנשים התחילו להזהר יותר. להסתכל קצת יותר מסביב ואפילו הייתה ידיעה לא מזמן על קבוצת בנות שרצתה להאכיל הומלסית בפיצה - גם כשאותה הומלסית ממש לא רצתה את הנדיבות שלהן. אמנם זו הייתה דוגמא מוגזמת להשפעה של התוכנית, אבל אני חושב שעצם העניין שהבנות הללו פקחו את העיניים למצוקת האחר כבר מראה על כיוון חיובי שנוצר תודות לתוכנית.

ברור לי שבסופו של דבר זו תוכנית טלויזיה, עם שאיפה לרייטינג גבוה, וככזו היא מהווה חלון מציצני לתגובות של אנשים לדברים קיצוניים יותר או פחות שקורים סביבם. כמו כל תוכנית מסוגת המצלמה הנסתרת.

אבל ההבדל הגדול והחשוב בין התוכנית הזו לבין כל האחרות מאותה סוגה, הוא שזו גרמה לשינוי תפיסתי ומחשבתי של אנשים במציאות. המטרה פה היא לא להצחיק, או לשים ללעג, או לשעשע. המטרה פה היא (לתפיסתי) לשים לאנשים מראה מול הפנים ולתת להם להחליט אם הם אוהבים את מה שהם רואים, או שהם רוצים לשנות ואולי לשפר.

אז, מה אתם הייתם עושים?