פלאפי הארנב המעופף

מאז שהגעתי לסינגפור לפני כשבועיים, אני בחיפושי עבודה מתמידים.

עכשיו עברתי ראיון עבודה ראשון, בעבודה שהיא לא אידיאלית, אך תשיג לי את אישור העבודה שאני זקוק לו כדי להשאר כאן מעבר לאשרת התייר שלי.

הראיון עבר טוב, ונראה שבשבוע הקרוב הם יפנו אליי כדי להציע לי את העבודה..

במסגרת הגישה שלי אל המגורים שלי כאן כאל הרפתקאה (ברמה מסויימת), זו דווקא עבודה טובה שתעזור לי להתברג ולמצוא משהו עוד יותר טוב במהלך התקופה שלי באותה חברה.

אני חושב שיש לי איזה שהיא התנגדות פנימית לעבודה באופן כללי ולבוסים באופן יותר פרטני. אבל אני מדחיק את הדברים האלה מסיבות מעשיות וכלכליות פשוטות. לא כולנו ככה. אני מכיר אנשים ששמחים מאוד בחלקם, גם בעבודה וגם מחוץ לה, הם מרגישים שהחיים שלהם מספקים וממלאים אותם במידה הרצויה.

אולי אני ככה בגלל שאני חסר משהו? אם זה העניין, איך פותרים דבר כזה? או שלא צריך לפתור ופשוט צריך לנווט את התסכול הזה למקומות אחרים.. להפוך אותו לכוח מניע ולא למכשול.

אוף. יצא לי פוסט רציני הרבה יותר מדי. סליחה. לא התכוונתי.

סוגר שבועיים בסינגפור, וחייב לומר: נשים ייהנו פה שחבל על הזמן!

הכוונה לקניות וביזבוזים.

גברים.. זה תלוי. יש גם כאלה שאוהבים קניות. לצערי אני לא אחד מהם, וגם אין לי את המשאבים לעסוק בקניות בקנה מידה שמצדיק את כמות הקניונים פה פר אדם..

מה שכן, יש הרבה מה לראות. היום למשל יצא לי לבקר במאגר מים ענק שלהם שמעוצב כמו.. טוב תראו בעצמכם:

זה בעצם מרכז המבקרים של המאגר שעדיין בתהליך בנייה.. ב-2011 הוא יסתיים ולבדו ייתן 15 אחוז מתצרוכת המים של סינגפור על ידי טיהור מי ים (בטכנולוגיה ישראלית למהדרין דרך אגב). ויחד עם מתקנים אחרים, 30 אחוזים ממי השתייה של סינגפור יסופקו מהים, ממי גשם, ומטיהור מי ביוב ומים אפורים. (מים שמקורם במזגנים, מכונות כביסה ומקורות אחרים)

מרכז המבקרים עצמו יפהפה, וכיכב באחד הפרקים האחרונים של המרוץ למליון.

בקיצור, חבל שאנחנו לא משתמשים בטכנולוגיות שאנחנו מוכרים לסינגפור - אצלנו. כמובן שהבנייה של כל העסק הייתה מהירה וללא יותר מדי בירוקרטיה. הם מבינים טוב מאוד למה הם צריכים לספק את מי השתייה שלהם בעצמם (ולא לייבא מים מהשכנים שלהם שלא ממש מסמפטים אותם).

כשביקרנו בקומת התצפית, ורצינו לצאת אל הדשא, עצר אותנו השומר שעמד שם, בגלל שענני סערה התקרבו ונוצרה סכנה לפגיעת ברק. גם ככה, הנוף מרשים, ואפילו ראינו איש או שניים מעיפים עפיפונים שם, עד שהגשם התחיל להתחזק.

היה חווייתי

אז ככה: מי שאמר לכם שחיות הם לא בני אדם - שיקר!

זה לא אנושי לטוס במחלקת מטען או בכלוב או בכל דבר שהוא לא מושב במחלקה ראשונה! (למרות שאתפשר על עסקים)

מילא הטיסה. האקלים כאן ממש לא בנוי לחיות עם פרווה. אם בני האדם מתכסים זיעה תוך דקות באוויר הפתוח, אז אני מרגיש כאילו אני יושב בסאונה רטובה ומישהו משתין עליי מהצד - ליתר ביטחון, כדי שלא אתקרר..

בכלל, חיות בסינגפור זה משהו שמוגבל בגודל, כמות, ואיזורי מחיה. בדירות ממשלתיות יש הגבלה על גודל החיה שאפשר להחזיק! לא שיש הרבה הגיון בגידול של כלב דני ענק בדירה של חדר פצפון וחצי. בסוף אתה נשאר בחצי חדר מסיבות השרדותיות בלבד..

בצד החיובי, יש הרבה שטחים ירוקים, והג'ונגל הטרופי (או הים) אף פעם לא רחוק מדי.

עוד אני אהפוך לארנב מאומץ.. אתם תראו. שזה בכלל על הפנים. אי אפשר לנשום אוויר בשקט.