"אם הייתם מפסיקות להבהיל אותי אולי הייתי נרגעת!" דריה אמרה והסתובבה, ממשיכה לסדר את הכלים.
"את יודעת, זה לא יעזור שאת ככה.. את לא מפסיקה להיות עצבנית מאז.. ג'וש.." אן אמרה וכולם שלחו לעברה מבטים נוקבים, רומזים לה לשתוק, אבל היא הביטה בגבה של דריה והמשיכה. "הוא הלך, ושום דבר מזה לא היה באשמתך.. את צריכה להבין את זה ולהמשיך הלאה, הוא אהב אותך, והיית לו לתאומה הכי מדהימה אני בטוחה שאיפה שהוא לא יהיה הוא רוצה שתשמחי." דריה הפסיקה ונשענה על השיש, היא נשמה והסתובבה.
"זה לא עניינך."
"זה ועוד איך ענייני, את חברה שלי, והוא, הוא היה אמור להיות האבא של הילד הזה שעמדתי לגדל, תפסיקי לחשוב שהכל סובב סביבך כל הזמן! תפקחי עיניים! לא רק לך כואב!" אן אמרה וקמה, דריה הסתובבה, חונקת את הדמעות,
"אין לך שום זכות להגיד שמה שקרה זה לא אשמתי! שום זכות להגיד לי שהוא אהב אותי!" דריה אמרה ונכנסה לחדר, אן הלכה אחריה אבל דריה טרקה את הדלת.
"תפתחי לי את הדלת, תתמודדי מולי, תתמודדי עם האמת, יש לי את הזכות הזאת! כי אני הייתי לצידו כשמרדת בהורים שלך ונעלמת, והוא! את יודעת איך הוא סבל מדאגה? וכשחיפשתי אותך כל הלילה ומצאתי אותך בחוף ההוא! כולך שפוכה מאלכוהול מסריח!" אן צעקה ודפקה על הדלת.
"את לא אמא שלי" דריה אמרה בקול מאופק והדמעות זלגו על תריסי לחייה. "לא אמא שלי."
"נכון! אני חברה שלך! ואכפת לי ממך! אבל הסתכלת פעם על ג'וש? על איך שהוא סבל? את התרחקת מכולם! כולם! אפילו ממנו! האחד שהיית מגלה לו הכל, היית קרובה אליו יותר מטיפת מים בים." אן אמרה. "תפתחי לי" היא הוסיפה והדלת נפתחה, אן נכנסה, קייט ודיאנה החליפו מבטים והעדיפו לצאת מהדירה.
דריה נשענה על הקיר, מחבקת את רגליה, "זה היה באשמתי..הוא איננו באשמתי.." היא מלמלה. "בגלל האנוכיות שלי."
"דריה, הוא נהרג בתאונת דרכים, שום דבר מזה לא היה באשמתך." אן אמרה וחיבקה אותה.
"ואת.. את איבדת את התינוק הזה באשמתי.. בגללי.." דריה המשיכה ועוד דמעות זלגו על לחייה, אן לא זכרה מתי הפעם האחרונה שהיא ראתה את דריה בוכה, אולי בגיל 12, כשסבתא שלה נפטרה.
"התינוק מת, כי נפלתי, מה בדיוק אשמתך בזה?" אן שאלה והסתכלה עליה. "ממילא הייתי צעירה מדי בשביל לגדל תינוק ולהתחתן.."
"את נפלת כי הודיעו לך שג'וש.. ג'וש מת." דריה אמרה. "הייתי ממש לידו, במכונית.. למה דווקא הוא?"
"דריה," אן אמרה והתנתקה ממנה, מביטה בה. "הוא מת בגלל נהג חסר אחריות שמרצה עכשיו עונש של 10 שנים בכלא, אשמתך? לא נראה לי, את צריכה לעבור הלאה, את לא יכולה לשנות את העבר.. רק לשפר את העתיד, תשמחי, תפסיקי להיות עצבנית, תפסיקי עם זה, אני מכירה אותך עוד מאז שהיינו בחיתולים והיית נותנת לי את המוצץ שלך כדי שאני אשתוק, את יצור מתוק שאין כמוה, אני והבנות מכירות אותך, כל הסיפור הזה היה לפני שנתיים, תעברי הלאה." אן אמרה ודריה הרימה את פרצופה אליה, היה לה פס שחור מרוח מהעיניים עד הסנטר, כל האיפור שלה היה מרוח.
"אני אוהבת אותך, ומצטערת על כל השנים האילו שנאלצת לסבול אותי ככה." דריה אמרה בשקט ואן חייכה,
"אין לך על מה להצטער, עכשיו קומי, תתרענני, נלך לאכול איזה פיצה או משהו, אני מתה מרעב."
"אחי! הרעעב!" דאגי אמר ונמרח על המיטה של דני, בעוד שדני מכניס את הדברים שלו לארגז. "מה עם הפסטה ההיא?" הוא הוריד את החולצה והכניס אותה לארגז.
"dude
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פאנפיקית #