לבלוב

פחד מחשיפה- מפחדת להחשף ולהראות מה אני מרגישה, אחרי הילדות מלאת הטרור שעברתי המכות ההתעללות. בתור ילדה ניסיתי להיות "נורמלית" ולא להראות כלפי חוץ מה שהרגשתי ועברתי בבית, בפנים. התביישתי . התביישתי שאבא שלי נהרג במלחמה וזהמשך אלי הרבה תשומת לב ורחמים. התביישתי שאמא שלי לא מתפקדת וצורחת ומכה במקום לתקשר. התביישתי שהבית היפה שלנו כלפי חוץ הוא רקוב ומסריח כלפי פנים. התביישתי. לא רציתי שיראו. תפשו אותי בתור הילדה העשירה עם הבית היפה והעדפתי שככה יתפסו אותי ולא הילדה המסכנה שאבא שלה נהרג ואמא שלה לא יציבה נפשית ומתלעללת בה על בסיס יומי. עד היום נשאר לי הדפוס הזה של להסתיר את מה שאני מרגישה. כשרגש לא טוב עולה אני נסוגה, נעלמת, מתרחקת, חותכת. מוותרת על המקום שלי.

חרדות בעבודהש עולות כל פעם שאני צריכה להופיע לפני אנשים העלו את הצורך לפתור את הרגשות האלו שעדיין שולטים בי. קודמתי לתפקיד ניהולי שכולל ניהול אנשים, דיבור לפניהם, הצגת מצגות והובלה של המשרד שאותו אני מייצגת. אני חושבת שאני מנהלת טובה ויודעת לנהל אנשים ומהכלים, אבל הנושא הזה של לדבר לפני הרבה אנשים קשה לי מאוד. כשאני יודעת שיש מצגת, יום לפני אני כבר בלחץ, לא ישנה לא אוכלת ואם בטעות כן אוכלת חוטפת כאבי בטן. לפני הפגישה הדופק שלי עולה ל200 בדקה הפה מתייבש וחווית החרדה קשה מאוד. ואני עדיין מנסה להסתיר ובתוך כל הטירוף הזה להגיד את הדברים שאני צריכה להגיד.

מה אני מפחדת שיראו? שאולי אני לא "נורמלית"? אבל הרי רואים שאני לא נורמלית וזה שאני לא עשה אותי מה שאני. עם יכולות וכישורים מיוחדים שתמיד דחפו אותי למעלה, כי יש לי יכולת לראות לעומקם של דברים. הקושי יצר אצלי כישורים שאולי לא היו מתפתחים.

אז איך מתגברים על החרדה, על הפחד מחשיפה שיראו  מה אני מרגישה? הפחד הז שמנהל אותי ומרחיק אותי מאנשים?