| 7/2010
אופטימיות זהירה
תמיד חוזר לאותה נקודה, הנקודה שאני יושב כאן באמצע הלילה לצלילי משהו נגוה ומנסה לכתוב את החיים שלי לתוך פיסת מסך דיגיטלית. מאתגר לחיות כשאתה לא במצוקה. כשאתה במצוקה, המוח שלך ממוקד בכל מיני סוגיות פשוטות כמו, איך להשיג אוכל, איפה למצוא מקלט, איך לא להירצח. רוב האנשים מסביבנו חיים בפחד. הפחד הזה מתבטא אצלהם בצורה המשעשעת של למהר לעבודה היציבה ביותר שהם מוצאים, להתחפר בתוכה, ולעשות מלא כסף. הם בטוחים שהם למעשה הבריאים ואתה החולה, ויסתכלו עליך כמו מוזר כשאתה לא תרצה לעשות כסף. הם יגידו שהעובדה שאתה חי בזול ולא קונה בחנויות יוקרה הוא סימפטום של "מחלה" שלך.
אבל בחזרה לנושא. זה לא המצב שלי כרגע. המצב שלי כרגע כמעט הפוך מזה. אני לא כבול למסגרת קבועה במיוחד, אני חווה את הפחדים האלו בצורה ישירה. אין לי מושג מה אני הולך לעשות, אני לא בטוח איפה אני הולך לגור בקרוב, ויש לפחות שני סכסוכים אנושיים שאין לי מושג איך לסדר. אנשים הם לא דבר קל, יודעים? רוב הזמן אנחנו לא מצליחים לתקשר אחד עם השני בשיט. אנחנו ממלמלים דברים, מכעס, מזעם, מאדישות, מאי הבנה, מהנחה שהשני מלא ברגשות שליליים כלפינו, ואז דברים מסתבכים. רובנו לא מוכנים להיות אחראיים או למלא את המילה שלהם, רובנו נסחפים, תועים. אני לא יודע איך להגיד לאנשים שאני מרגיש שבקיום שלהם, הם דורכים עליי לפעמים, אז השפה שבה אני עונה להם, זה פשוט לדרוך עליהם בחזרה. יש כל כך הרבה אפשרויות של לאן ללכת, ולא ברור מה הבחירה הנכונה, זוהי המציאות של החיים, נתיב מתפתל אינסופי של אפשרויות, אלו הם חיים אמיתיים, אני אומר לעצמי, ומזכיר לעצמי את הנתיב הדפוק הזה שהרבה מאיתנו בוחרים, אולי עתודה, צבא, נישואים, ילדים, מוות. יותר מדויק יהיה להגיד, אולי עתודה, מוות פנימי, צבא, נישואים, ילדים, מוות פיזי. האפשרויות האחרות ניצבות בפניי שם, כל אחת מציגה משהו אחר, ולא ברור במה לבחור, כנראה שבסופו של דבר פשוט אקח איזה משהו אקראי ולא אדע מה יכל היה לקרות.
כל אחת מהאפשרויות האלו תלויה באנשים. אנשים שיכולים לאכזב. אנשים שאני משוכנע שיאכזבו, כי ההסתכלות היחידה שאני יכול להסתכל על העולם זה בתור המקום הזה שנוצר בשביל להכאיב. אולי זאת הסיבה שאנשים הולכים על תואר או על עבודה קבועה. הם משוכנעים שאיכשהו הדברים האלו לא תלויים באנשים. הפחד שגורר אותנו לעתודה/צבא/תאגיד הוא הפחד מאנשים. אנחנו מדמיינים את העתודה/צבא/תאגיד בתור סוג של משהו מנותק מ"אנשים", סוג של ישות עצמאית שאנחנו יודעים שלא תאכזב, בגלל שהיא "מערכת". זה די אירוני, הרבה אנשים יגידו לך "אל תסמוך על אף אחד" כאשר באותו זמן הם הולכים לעבוד ב"תאגיד" וסומכים על ספקולנטים בבורסה, בוס בעבודה, לקוחות של החברה, אנחנו יכולים להסתכל גם החוצה יותר, ולהגיד שהם סומכים על ישויות חיצוניות גדולות כמו מדינה, או בנקים, שיגרמו לזה שפיסות הנייר הקטנות (סליחה, כבר לא, היום זה הביטים הקטנים) שמתקבלים בחשבון שלהם יהיו שווים משהו.
אני חושב שהגיע הזמן שאני אהיה טיפה אופטימי בניגוד לרוב הפוסטים שלי, יש תקווה, יש אפשרויות, אפשר אולי אפילו לבחור באחת מהן, קרוב לודאי לא בזו שהכי אמיץ לבחור בה, ולנסות. לא יודעים אם מצליחים או לא, אבל אלו החיים, וזאת האמת שהרבה נוודים ועניים יודעים בניגוד להייטקיסט: לא משנה כמה נעמיד פנים, כמה נדבר על קשיחות, או על כוח, או על כסף, או על אושר, או על עושר,או על מילים לועזיות גדולות, כולנו תלויים בכולנו.
| |
| כינוי:
מין: זכר
MSN:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
