| 10/2010
רקוויאם
פוטנציאל. יש לך פוטנציאל. פוטנציאל למה? להיתקע עשר שעות ביום באיזשהו מקום עם חליפות ולהרוויח כסף? הרבה מהאנשים שאומרים את זהה בכלל לא מבינים מה אתה יכול או לא יכול לעשות, הם לא ראו שורת פקודה בחיים שלהם, תזיז להם את הSTARTMENU לכיוון טיפה אחר והם יתחרפנו, אבל הם יודעים שיש לך פוטנציאל. אז למה אתה לא עושה שום דבר עם עצמך? אתה יושב לך במקוםמ מתפורר בשכונת עוני, הרי אתה יכלת לחיות במקום הרבה יותר יפה. וגם למה אין לך חברה? למה אתה לא רוצה חברה? אתם תוכלו ללכת ביחד לאכול משהו שהיה חי פעם או משהו שאין בו שמץ של חיים וסונתז כמעט לגמרי בזמן שמישהו קטן ממך בשנתיים שבמקרה לא זכה לתענוג של להיות מוכשר בתחום מכניס הרבה כסף יגיש לכם את האוכל הזה בגלל שזה מה שהוא חייב לעשות בשביל לממן את הדירה שלו שהוא גם בשכונת עוני אבל עדין קצת יותר עשירה משלך וקצת יותר היפסטרית כי גרים שם עוד מלא מלצרים כמוהו. אחרי תזה תחזרו הביתה ותשכבו, אוף, אני לא יודע איך נורמלים מזדיינים, אבל הוא יהיה משהו כזה, בטח יהיה איזה ביג דיל שלם סביב החדירה, ואסור יהיה לגעת אחד בשני בכל מיני מקומות מעניינים, אתה תשפיך לתוכה והיא אולי תגמור אולי לא כי אתה לא באמת יודע את זה, בהרבה מקרים, גם היא לא. אחרי זה תדברו קצת, ותלכו לישון. אתם לא תחוו את החוויה הזו של למות באופן זמני אחד אל תוך השני, של פשוט להיות אחד ליד השני, בלי לומר מילה, במשך שעות, ולא להצטרך או לרצות יותר, כי אתה תהיה עסוק מדי בעבודה שלך, וכי שלא תהיה עסוק שם, פשוט זה לא יראה לכם כמו משהו שעושים.
אבל אני סוטה מהנושא. יש נקודה מפחידה שהגעתי אליה, אני כבר לא נהנה יותר מדי מדברים. אני לא מצליח לסחוט מעצמי את היצירתיות בשביל לכתוב, לא תוכנות, ולא טקסטים. כבר לא כתבתי תוכנה שבאה לגמרי מהלב שלי כבר במשך ארבע שנים, טיפה קוד פתוח, טיפה קוד מסחרי, וזה הכל. לא כתבתי סיפורים כבר שבע שנים, לא כתבתי שירה כבר עשר שנים, רק פוסטים בכל מיני אי אלו מקומות ברחבי הרשת. ואם כבר מדברים על הרשת, משהו באמצעי הגישה שלה דופק לכולנו את המוח, אתם בטח שמים לב, הקושי בלהתרכז בדברים. כבר כמה שנים שאני לא באמת מצליח להתרכז בדברים בלי לעבור להסתכל רגע על מסך של מחשב או משהו, ואני לפחות מצליח להתרכז במהם לחלקיק זמן, יש כאלו שפשוט לא מצליחים לבנות את כוח הרצון להתרכז במשהו.
החתילה להופיע בליבי משאלה אחרת, רציתי לבנות לעצמי סוג של בית, מקום שבו אני ארגיש בנוח. משפחה, כדי לפצות על זאת שאיבדתי בגיל 15 כשהבנתי שהורים שלי הפכו לאנשים שינסו להשמיד את האושר והחופש שלי יותר מרוב האנשים הבודדים שאפגוש [אבל עדין פחות מהמדינות והדתות שאין להם פרצוף אבל יש להם אגרוף]. זה הלך לא רע בהתחלה, אבל גם כאן דברים השתבשו. קשה לחיות בעולם הזה בלי להיות ציני, והתברר שכמו בכל קולקטיב, היו אנשים מסוימים ששאפו לתעל את האנרגיות בצורה אחרת. בסופו של דבר, אנשים רוצים את פינת הניכור הקטנה שלהם, אנשים רוצים את החפצים הגדולים והזהורים שלהם, אנשים רוצים את ערכי הבסיס שהם מתיימרים למרוד בהם. יש כל כך מעט רדיקליות אמיתית בעולם. אם תסתכלו על אותם האנשים הקוראים לעצמם רדיקלים, תראו שבשכבה החיצונית שלהם הם באמת נלחמים נגד דיכוי ומנסים להביא אותנו אל מצב של חופש, אבל בשכבות הפנימיות הם מקבלים את אכסיומות הדיכוי, גברים ונשים, מדינות. תראו לי כמה רדיקלים יש שלא היה להם את הרגע הזה שהם אמרו משהו פשוט בגלל שכולם אומרים ואפילו לא היה מסוגלים להודות בזה, תראו לי כמה רדיקלים לא פסלו אדם רק בגלל שהוא לא קיים את טקסי "דת הרדיקליות" שלהם.
שוב אני סוטה מהנושא. המשפחה התגלתה כלא קיימת, או שאנשים נעלמו או שהם הפנו עורף, בורחים אל החיים שלהם. האם חברות קיימת? אני לא יודע כבר את התשובה לזה, כשהייתי צעיר תמיד אמרתי שלא כי פחדתי לנסות, אחרי זה ניסיתי והאמנתי, ועכשיו אני מוצא את עצמי עומד מול שאלה פשוטה. אם חבר הוא בין היתר האדם שיהיה מוכן לעמוד לצידך כשאף אחד אחר לא, האם בכלל יש לי כאלו? האם בכלל יש למישהו כאלו? או שרוב האנשים הם פשוט פלנקטון שנסחף על ידי נהר הטרנד ממקום למקום.
אז עכשיו, אני חי. בשכונת העוני, בדירה מתפרקת, עובד כמות נמוכה של שעות, מספיק כדי להתקיים, משתדל לעבוד בדברים שאני איכשהו אהנה מלעשות איתם, ולעיתים נדירות אפילו מרגיש שהעבודה שלי גורמת לי לעשות מעשים טובים. כמה שעות מדי פעם אני מבלה בלפגוש את האנשים שעוד מוכנים לפגוש אותי למרות שאני מה שאני [סוטה/חולה/דקדנט/רע/גזען/שמרן/קיצוני], לפעמים ריבוי הזמן פשוט מערב להשתמש שעות באופיום אלקטרוני כדי לסמם את עצמי עד כלות.
אני לא רוצה כסף מעבר למינימום שאני צריך. כרגע אני גם לא כל כך רוצה סקס, איבדתי קצת את ההילה שמאפשרת להשיג. אני לא רוצה חברה כי אני לא רוצה לחפש מראש מועמדים לתפקיד, דברים אמורים לקרות והתבניות שאנחנו עובדים איתן אמורות להופיע ואנו אמורים לקבלן באהבה, אנו לא אמורים לנסות ליצוק אדם לתוך תבנית. אני לא מסוגל לאהוב כרגע, אני מותש ורוצה להיסגר, להיעלם, אני לא רוצה למות לתוך מישהו אחר, אני רוצה לקפוא על שמריי.
אני רוצה להישאר נאמן לעצמי, גם אם כל ההקרבות של כל הזמן הם לשווא, אני רוצה להקריב אותם, אני רוצה להיות הגיבור הטרגי בחיים של עצמי ולהסתכל על עצמי מהצד ולחשוב כמה אני חסר סיכוי ובדרך לאבדון אבל לפחות הולך נוסע לאבדון במכונית פרטית משלי ולא בכרכרת המונים.
אני רוצה להיות שלם עם עצמי, ולדעת שאני מרוצה מאיך שאני בוחר להיות. אני רוצה להיות הנזיר של האין-אלוהים, קורא את הספר הקדוש של החיים ולשים על מזבח האלה את הזיעה, השתן, הצואה, הרוק, הזרע, הדמעות, וכל שאר נוזלי הגוף שלי שהם לעדות לכך שאני עדין יחידה ביולוגית מתפקדת [כלומר חיה]. אני רוצה מקלט וטמפרטורה נוחה. ואולי, כרגע הדברים האלו מספיקים.
| |
| כינוי:
מין: זכר
MSN:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
