טוווב,אז התבאסתי לראות שלא הגבתם וזה ואמרתי שאולי לא הבנתם את הפואנטה של הסיפור,בעצם נערה שמגלה שאבא שלה,שהיא מעולם לא פגשה אותו הוא אנס סידרתי שהמשטרה אף פעם לא תפסה,אמא שלה נאנסה וככה היא נולדה,בפרק הזה אתם תכירו דמויות חדשות,ואם באלכם אני יכולה להוסיף פוסט דמויות ;)
אז יאללה סורי על החפירה...פרק 2 :)
פרק 2-מה חשבת? שאנסו אותי??
הלכתי בשביל המוביל לביתו של טום
והתפללתי שהתוכנית שלי תעבוד, היא הייתה מאוד פשוטה-פשוט לא לספר לו כלום, פשוט
לנסות להדחיק את כל מה שקרה.
עמדתי מחוץ לדלת השחורה, נשמתי נשימה
עמוקה, ודפקתי בדלת, שמעתי את צעדיו של טום מחוץ לדלת והתכוננתי להמציא סיפור
כיסוי מושלם באמינותו לגביי עיניי האדומות ומלאות הדמעות. הוא פתח את הדלת,
וכשראיתי אותו כל התוכנית שלי ירדה לטמיון, התחלתי לבכות ורצתי אל תוך זרועותיו,
הוא הידק את ידיו חזק מסביבי, והרגשתי הקלה. הוא חיבק אותי במשך שעתיים שלמות שבהן
בכיתי, בלי לשאול שאלות, רק חיבק אותי וחיכה שאספר לו מה קרה, לבסוף נרגעתי
והתחלתי לספר לו את כל הסיפור מהתחלה, סיפרתי לו איך באתי לצאת מהבית והלכתי לחדרה
של אמא שלי, איך שמעתי את השיחה, איך הבנתי שכל חיי היו שקר, סיפרתי לו הכל, לא
החסרתי אף פרט, "וואו ..." התגובה הראשונה שלו הייתה טובה יותר ממה
שציפיתי שתהיה, עיניו בהו באוויר מספר שניות, כאילו חיפש משהו, אולי חיפש את
המילים המתאימות, לבסוף השענתי את ראשי על חזהו והאזנתי לדפיקות הלב שלו, הן היו
מהירות וידעתי שהוא מחפש נואשות מילים שירגיעו אותי, לא רציתי מילים, רציתי רק
שיחבק אותי ולא יעזוב אף פעם, והוא כאילו קרא את מחשבותיי, חיבק אותי חזק.
הרגשתי מטושטשת קצת, פקחתי את עיניי
ועדיין לא עיכלתי איפה אני, הדבר הראשון שראיתי מולי היה השעון, 1:37, בהתחלה לא
ייחסתי חשיבות למספר שהיה על המסך הדיגיטלי ליד מיטתו של טום, סובבתי את ראשי
אחורה וראיתי את טום ישן לידי, הוא היה כזה יפה, לא רציתי להעיר אותו, אבל אז הכתה
בי המחשבה, "שיט !!!"צעקתי וקמתי בחדות מהמיטה, טום שקם מיד אחריי לא
מבין מה קורה ראה אותי כבר על הכיסא נועלת נעליים, "נרדמנו, הייתי צריכה
לחזור הביתה לפני שעות...אמא שלי תהרוג אותי !!!" הסברתי לו כשעיניו בהו בי
בחוסר הבנה, "עכשיו כמעט שתיים בלילה אני לא מתכוון לתת לך ללכת הביתה לבד,
אני ייקח אותך..." הוא קם מהמיטה במבט מנומנם והלך לשטוף פנים. בינתיים
חיפשתי בתיק את הפלאפון שלי, כשמצאתי אותו נוכחתי לדעת שנגמרה לו הסוללה, "יש...איזה
יום כיף יש לי היום..." אמרתי בציניות לטום שבדיוק נכנס לחדר, "נגמרה הסוללה
?" הוא שאל בחיוך, צפוי שאני יגיב ככה, עוד מהשבועות הראשונים שלנו ביחד
השלים עם העובדה שאני שונאת להטעין את הפלאפון שלי, "מה נראלך ?!" אמרתי
בעצבנות, "די,תרגעי, הכל יהיה בסדר, את יודעת שיהיה בסדר, אני פה איתך..ואני
לא מתכוון לעזוב, אף פעם.." הוא אמר את המילים שכל כך הייתי צריכה לשמוע
ממנו, הוא נישק אותי, התמכרתי למגע שפתיו, כאילו כלום כבר לא משנה, "תיזהר
אני עוד לא ירצה ללכת בסוף.." אמרתי בחיוך, "אני אוהב אותך" הוא
הביט בי ונישק אותי שוב, "אני אוהבת אותך" חייכתי אליו, עמדנו שתי דקות
ובהינו אחד בשנייה, העיניים שלו היפנטו אותי, הרגשתי שאם אביט יותר עמוק אני יוכל
להיבלע בתוכן ולדעת בדיוק מה הוא חושב ללא צורך במילים, עד שנזכרתי באמי הדואגת
שמחכה בבית, "טוב די, אני חייבת לחזור הביתה כבר" , אמרתי לו ומשכתי
אותו בידו לכיוון הדלת ויצאנו מהבית שלו לכיוון הבית שלי.
***
נכנסתי הביתה, היה חשוך ושקט, אבל ידעתי
שאמא שלי משתגעת מדאגה, ולא נבהלתי כשפתאום יצאה מאיזו פינה חשוכה בבית ועל פניה
ניכר שבכתה, עיניה רשפו ברקים ואם מבט יכול היה להרוג הייתי מתה כבר ממזמן.
"איפה היית ?!דאגתי לך כל כך...חשבתי שכבר קרה לך מש..", "מה חשבת
?שאנסו אותי ?" קטעתי אותה, כ"כ רציתי לעקוץ אותה במקום הכי כואב שלה...היא
שתקה בעקבות מה שאמרתי לה, ידעתי שזה לא במקום, אבל כבר לא היה לי אכפת, "למה
לא סיפרת לי?" שאלתי בלחש, היא היתממה, "מה לא סיפרתי לך ?", ראיתי
את עיניה המבוהלות, ויכולתי להישבע ששמעתי את דפיקות ליבה המואצות, הרגשתי אותן
בכל החדר, כאילו החדר זז לפי קצב הלב שלה, שכנעתי את עצמי לצאת מזה, "לא
שיקרת לי מספיק את חושבת ?!" צעקתי, כבר כ"כ רציתי לשמוע את האמת,
"למה לא סיפרת לי שאבא שלי הוא אנס ?! " צרחתי, היא השפילה את ראשה
וראיתי שדמעה נוזלת על קצה אפה, ואז גם הדמעות שלי החלו לזלוג, "שמעתי אותך
מדברת על זה היום כשיצאתי...אני לא מאמינה שלא סיפרת לי על זה...ושאלתי אותך כל כך
הרבה פעמים והיו לך כ"כ הרבה הזדמנויות לספר לי, איך לא סיפרת לי ?!"
דיברתי בשקט אבל קולי רעד מרוב עצבים שהתחננו לצאת החוצה, "נוגה, תקשיבי
לי..." היא הביטה בי ומבטינו הצטלבו, "אני לא מתחרטת על שום דבר שקרה,
כי יש לי אותך, זה היה שווה הכל..." היא ניסתה לפייס אותי במילים, זה לא עזר,
לא רציתי להקשיב לה, לא האמנתי בה יותר, לא יכולתי לדמיין שאני אמורה להקשיב
ולהאמין למה שהאישה הזאת אומרת כשהיא שיקרה לי ב-16 שנים האחרונות, "די אמא,
די, אני לא רוצה לשמוע, אני לא מאמינה לך יותר..." קטעתי אותה שוב והלכתי
לחדר.
שכבתי במיטה שעות, העברתי את כל הלילה
במחשבות ופשוט לא הצלחתי להירדם, לא הייתי עייפה, היו יותר מדי דברים שהטרידו
אותי. שעות ישבתי בחדר החשוך ללא תזוזה, כמו פסל, ורק בהיתי בתמונה שהייתה ליד
שולחן הכתיבה שלי ,תמונה שלי ושל שלושת חבריי הטובים ביותר, טום, גאיה ואביב,
אנחנו מין רביעייה כזאת, של חברים הכי טובים, חייכתי ונזכרתי באיזה יום אחד שהיינו
בים וגאיה כמעט טבעה ואביב רץ להציל אותה ורק אחר כך גילה שעיקם את הקרסול כשהיה
במים, באותו יום, הרגשתי שיש לי על מי לסמוך, שהם לא ישקרו אותי, לא ירמו אותי גם אם
זה ייפגע הם בסוף, שלא כמו אמא שלי שעשתה הכל כדי לא לספר לי את האמת...השעון
המעורר הקפיץ אותי ממחשבותיי והשעה הייתה כבר 7:00. ידעתי שאני צריכה להתארגן לבית
הספר אז ברגליים כושלות קמתי, צחצחתי שיניים והחלפתי בגדים, חטפתי את התיק מפינת
החדר ועזבתי את הבית.
***
עיניי נתפסו על פרצופה של גאיה שקפצה
מולי בפרצוף שמח, "בוקר !!" היא חייכה אליי, לא הבנתי איך יכולות להיות
לה כל כך הרבה אנרגיות על הבוקר, "בוקר.." אמרתי לה במבט מנומנם, "טום
סיפר לי על אבא שלך ...מצטערת" היא אמרה במבט מבויש וזהיר והתחילה ללכת בקצב
שלי, ידעתי שהוא יספר לה, לא הפריע לי, היא במילא הייתה יודעת מזה, "העיקר שאתם
איתי ..." אמרתי וחיבקתי אותה, כל כך הייתי צריכה את החברים שלי לצידי.
"תראי את זה ככה, זה השבוע האחרון ללימודים בכל מקרה, עוד מעט יהיה לך קצת
שקט ונרד לאילת כמו שתכננו !!" היא אמרה בהתלהבות, לא יכולתי לחשוב על זה בכלל,
איך אני אמורה להמשיך בחיי אחרי שגיליתי דבר כזה ? אבל היום, אחרי כל מה שעברתי,
אני יודעת שאסור להיכנע, שהסוף תמיד טוב, ואם לא טוב.. אז כנראה שזה לא הסוף.
וואי אינלכם מושג כמה קשה היה לי לכתוב את הפרק הזה..רציתי להמשיך אותו בצורה קצת שונה אבל בסוף הלכתי על זה...מה שרציתי לכתוב הפך להיות פרק 5 :)))
פרק 3 יהיה ביום שבת או ראשוןןן :P
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
