טווב אז זה הפרק הראשוןן אני מקווה שתאהבו,את הפרק הבא אני יעלה כשיהיה לי זמן השבוע לקראת פאקינג 2011 !!!!! ;)
הפרק קצת קצר אבל אני יערוך את הפרקים הבאים שיהיו יותר ארוכים :)
תגייבווו 3>
פרק 1-האמת המכוערת
"אני לא יודעת מי אמר לי פעם שכל
מה שאי פעם אמרו וסיפרו לך-הוא שקר, כי פשוט לא אומרים לך את כל האמת...אני בטוחה
שלכל אחד יש סודות ושלדים בארון שהיה מעדיף לא לחשוף, אבל הפחד שלי זה שאני יום
אחד יגלה את האמת והיא תתנפץ לי בפנים...תמיד משהו היה נראה לי לא תקין בשיחותיי
עם אמא שלי, תמיד ששאלתי אותה על אבא ,עיניה היו בוהות בי ולאחר שנייה היו צצות
דמעות בעיניה, שפתיה היו רועדות ופניה הפכו ללבנות כסיד, היא הייתה רק אומרת שהוא
לא כאן, כשגדלתי שינתה אמי גירסה- 'הוא נפטר שבועות אחרי שנולדת' הייתה אומרת,
מסיבה לא ברורה תמיד האמנתי לה, אני לא יודעת למה, אני מניחה שפשוט היא תמיד הייתה
הכל בשבילי, גם אבא וגם אמא ,גם דודה ,גם סבתא, גם חברה, היא הייתה הכל, אז איך יכולתי
לבחור שלא להאמין לאמא ,לאבא ,לדודה ,לסבתא ולחברתי הטובה ביותר שאמרה לי שהוא לא
כאן וזהו ? איך יכולתי לדעת שמאחורי הפנים המחייכות והעיניים העמוקות מסתתר סוד
אפל על אבי שלא רצתה לספר ? אני טיפשה שהאמנתי...רק חבל שגיליתי את האמת בצורה
כזאת." העט שחרטה על הדף ספוג הדמעות, נזרקה בכוח לכיוון הקיר, פעם ראשונה
שהרגשתי צורך לכתוב, הבטתי בדף שרק שניות קודם לכן פרסתי לפניו את כל רגשותיי,
עיניי היו מלאות בדמעות שלא התכוונו להפסיק, לקחתי את הדף וקרעתי אותו לגזרים,
לאחר מכן השלכתי אותו לפח שליד שולחן הכתיבה שלי.
***
"טוב אמא אני הולכת לטום, אני לא
יחזור מאוחר..." צעקתי לחלל הבית כשהלכתי לעבר הדלת, אבל לא היה מענה, שמעתי
את אמא שלי מדברת עם מישהו, אבל היה ברור לי שהיא לא שמעה אותי, רצתי לחדרה ושנייה
לפני שנכנסתי בסערה שמעתי את שמי מתערבב בשיחה, נעמדתי בכניסה לחדרה של אמי
והקשבתי.
"...היא כל כך רגישה, היא לא תעמוד
בזה, לגלות דבר כזה על האבא הביולוגי שלה, על הסיבה שהיא נולדה, היא בחיים לא תסלח
לי שלא סיפרתי לה." באותו רגע נדרכתי, הבנתי שיש לאמא שלי באמת משהו להסתיר
ממני, אני לא יודעת עם מי היא דיברה, אבל רק חיכיתי שהיא תספר עוד פרטים.
"אני יודעת, כן, אני פחדתי לספר למישהו, העדפתי לשמור על זה בסוד וזה התאים לאז, אבל עכשיו אחרי כל כך הרבה זמן אני חושבת שהגיע הזמן לספר לה שאבא שלה
היה..." הדיבור שלה נקטע ושמעתי את קולה השבור, הרגשתי את הדמעות עולות
בגרון, כאילו שמעתי את הלב שלה נשבר, והכל התמוטט לי, לא הצלחתי להבין מה הכוונה,
רציתי להיכנס לחדר ולדרוש הסברים ,אבל לא יכולתי לדבר, לא יכולתי ללכת, הרגשתי
כאילו הרגליים שלי נעוצות ברצפה. נעמדתי כמה דקות בחוסר מעש, אני נשבעת שעם כמות
הדמעות שזלגו מעיניי הייתי יכולה למלא אגם שלם, כבר לא הקשבתי למה שנאמר בחדר,
פשוט בהיתי בקיר שמולי והבנתי שכל חיי היו שקר..."אני אגיש תלונה במשטרה, אני
יודעת שזה היה לפני הרבה זמן, אבל אני סוף סוף מרגישה שאני יכולה להתמודד עם העבר
שלי, חייבים למצוא אותו..." חזרתי להקשיב, "את צודקת, אני צריכה להסתכל
על מה יצא לי מזה, יש לי בת מדהימה, וזה באמת היה שווה הכל..." ואז ירד לי
האסימון, בראש שלי רצו מחשבות רבות, והמילה הזאת "אונס" מלמלתי לעצמי,
ורעד חלף לי בכל הגוף, לא רציתי לשמוע את המשך השיחה ופשוט ברחתי משם, סגרתי את
עצמי בחדר והוצאתי את כל סערת הרגשות שסערה בליבי ברגעים אלה על הנייר המסכן.
אחרי שכתבתי הרגשתי שירדה לי אבן אחת
מהלב, הוצאתי את כל העצבים שלי על הדף. כבר לא היה אכפת לי מכלום, לא היה אכפת לי
שלא הודעתי לאמא שלי שאני יוצאת, לא אכפת לי ששמעתי אותה בוכה עכשיו, לא אכפת לי לטרוק
את הדלת רק כדי שידעו שאני כועסת, למה ? כי פתאום הבנתי שכל מה שאמא שלי אמרה לי
במשך 16 שנות חיי, היה שקר מוחלט, ועם המחשבה הזאת יצאתי מהבית, טרקתי את הדלת הכי
חזק שיכולתי, חתיכות סיד נשרו מהמשקוף, ופשוט התחלתי ללכת, רגליי הובילו אותי
לכיוון השכונה של טום, וכל אותה הדרך חשבתי רק מה אספר לו, ואם בכלל. לא הבנתי אז את המשמעות של מה שאמא
שלי עברה, ראיתי רק את הצד שלי בעניין, שאני לא תוצר של אהבה טהורה, אני אפילו לא
תוצר של שני אנשים בעלי תשוקה זה לזה, אני תוצר של מעשה רע שביצע אותו אדם רע-אבא
שלי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
