החיים בלעדייך

אני לא מרחמת על עצמי. קודם כל שיהיה לכם ברור, אני לא ילדה ממורמרת שיושבת כל היום בבית ובוכה על הבעיות שלה.

אני מנסה, באמת, למצוא דברים טובים, אני רוצה, אבל אני תמיד הורסת את זה.

אתמול התחלתי לחשוב שאולי משהו אצלי לא בסדר, משהו שאני לא שולטת בו, ניראלי שאני צריכה עזרה כדי להפיטר מזה, ניסיתי לבד.

בנתיים, כל דבר טוב שהיה לי בחיים, שעשה אותי מאושרת, לא באמת נעלם, חוץ מאח שלי, שכבר לא בעולם הזה, כל השאר נשאר, האנשים הם אותם אנשים, החברים הם אותם חברים, פשוט אני הפכתי למישהו אחר.

אתמול הגעתי למסקנה הזאת, שאני הבעייה פה ולא כל העולם, בהתחלה האשמתי את כל מי שמסביבי שהוא לא מספיק טוב בשבילי, שהחברים כבר לא אותם חברים, אבל תכלס, כולם אותו דבר, פשוט הציפיות והדרישות שלי השתנו, ואני לא יכולה לצפות שכולם יוכלו להשתנות בשבילי.

כן, היו כמה שבאמת לא היו בסדר ופגעו בי, לא בכוונה אבל אני עדיין סבורה שהם באמת לא היו בסדר, אבל יש גם כמה שבאמת מנסים, ואני בכל זאת רואה ומרגישה אחרת.

גם אתה, שהיית היחיד שעשה לי טוב בזמן האחרון, שבאמת הצלחתי לצחוק ולחייך בזכותך, גם איתך כבר קשה לי, וזה לא אשמתך, אני רואה כמה שאתה מנסה ומשתדל ואתה מקבל ממני רק עוד פרצוף עצוב ועוד שתיקה ועוד דחייה.

אני יודעת, אני יודעת שמשהו לא בסדר אצלי, אני בטוחה עכשיו,

ואני מצטערת, אבל אני לא יודעת מה לעשות עם זה...