החלטתי לשנות את הכינוי שלי, בחודש האחרון קרו לי מספר דברים שהעירו אותי , החייו אותי מחדש גרמו לי לפרוח ולהתוערר לחיים!
אני מרגישה חזקה, בלתי מנוצחת, אינני זקוקה לאף אחד! אני עומדת כאן לבד, בלי תמיכה של אף אחד ואני אוהבת, אני אוהבת את עצמי את החיים אני סוף סוף מרגישה שחזרתי לעצמי, שמצאתי את עצמי סוף סוך אחרי תקופה ארוכה של ללכת לאיבוד.
הייתי צריכה להתנתק, מהכל, מכולם, למצוא את האושר שבתוכי, עכשיו כשאני יודעת שזה נמצא, הכל מרגיש לי בסדר, לא הבעיות לא נעלמו, אבל אני יודעת שאני עדיין אני, שלא איבדתי את הכל שנשארו ממני כמה חלקים שאפשר להרכיב אותם למשהו אחד, לא מושלם אבל שאפשר לחיות איתו חיים טובים.
אני עדיין לבד, אבל סוף סוך אני מצליחה לקבל את זה, ואפילו לאהוב את זה, אני יודעת שהבאתי את זה על עצמי שהרחקתי מעליי אנשים, הייתי צריכה להיפרד, אני כל כולי כבר בעתיד, אני לא נמצאת כאן, אני עוברת את התקופה הזאת בידייעה שהיא הולכת להיגמר, וכשהיא תיגמר הכל יחזור לעצמו.
ההבית ספר כבר לא המקום השנוא עליי, והדבר היחיד שהשתנה זה הגישה שלי, זה ברור לי שאחרי שזה ייגמר לא ישאר לי ממנו כלום, ברור לי שאני לא הולכת לשמור על קשר עם האנשים האלה ועדיף ככה כי גם אם הייתי רוצה זה לא היה קורה וסתם הייתי מתאכזבת. מצאתי לי איפה לגור בתל אביב, ברגע שאני מסיימת את הבגרויות אני יעבור, בתקווה שבאמת יהיה לי שם יותר טוב מפה, אני צריכה לצאת קצת מהבית, להשתחרר, להתנקות, לחיות, לעשות מה שעושה לי טוב בלי להתחשב בכל העולם. אני כבר לא מרגישה מתה, אין יותר את ההרגשה האפורה והרקובה הזאת מבפנים, ואני גם יודעת בדיוק מה הציל אותי: בתחילת החודש הייתי בטיול של אחים ואחיות שכולים ויתומי צה"ל של משרד הביטחון, זה מדהים איך בין רגע, החלפתי אוכלוסיה, וחזרתי לעצמי, הייתי מי שאני, כל כך התגעגעתי אליי, עד אותו טיול הייתי בטוחה שאני כבר לא ימצא אותי, שזה אבוד, שאח שלי מת והשתניתי ושום דבר לא יחזיר אותי כמו ששום דבר לא יחזיר אותו! אני נזכרת בהרגשה שהייתה לי לאורך כל הטיול וזולגות לי דמעות, דמעות של אושר, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרגשתי כל כך שייכת, שיש לי מקום, שיש לי כיוון, שיש לי לאן, שיש לי עתיד, שיש לי עם מי - חזרתי להיות אני!!! ברור שאחרי שהכל נגמר וחזרתי הביתה, נפלה עליי מין באסה שכזאת, גם כי היה לי קשה להיפרד וגם כי ידעתי שזהו שחוזרים לשגרה, שהחלום נגמר וחוזרים לחיים האמיתיים אבל כשאני חושבת על זה עכשיו למי אכפת?!?! אני יודעת שיש בי את זה, שאני חייה, שאני לא מתה! שאני עדיין אותה ילדה, פשוט יותר קשה למצוא אותה עכשיו אבל היא קיימת וכל עוד אני יודעת את זה שום דבר לא משנה לי יותר! הסתכלתי על הבנות האלה שהם לפני כמה שנים היו בדיוק באותו מקום שאני בו עכשיו, הם עברו אותו הדבר, והם עכשיו בסדר, הם שמחות, הם אוהבות, הם יוצאות, יש להם חברים וחברות והם לא כל הזמן עם עצמן, הם מצליחות לחיות עם זה, זה לעולם לא יעבור, אבל הם למדו איך לחיות עם זה פחות או יותר בסדר. אני יודעת שאני יהיה בסדר, אני רק צריכה להוציא מהחיים שלי את הגורמים שעושים לי רע, שזה אומר להתנתק מרוב האנשים מהעבר שלי, שמכירים אותי לפני המקרה ולהכיר אנשים חדשים שיכירו אותי כמו שאניי עכשיו ולא יצפו ממני להיות מישיהי אחרת!
דבר נוסף משמח זה שאח של חבר שלי מתקדם בצורה ממש יפה, אפילו מדהימה כמה שהוא מתקדם מהר, הוא בבית לונשטיין והוא כבר אוכל לבד ולפני שבוע התחיל ללכת, היום אמא שלו התקשרה להגיד לי שהם עושים לחבר שלי הפתעה ושאחיו יוצא לשבת ככה שהוא יחכה לו בבית כשהוא יחזור מהבסיס. כל כך שמחתי לשמוע את זה, אני שמחה שהוא בסדר וניראה לי שמחכה לו עתיד דווקא יפה! ביחד עם זה יש את ההרגשה הזאת, הנפלאה הזאת, שהוא שומע אותי, אח שלי הגדול שומע אותי והוא ממשיך לשמור עליי מלמעלה, הוא נענה לבקשותיי ולתחינותי שיעשה איזשהי קומבינה ויציל אותו וזה ממש נס מה שקרה! ממצב שהוא כמעט מת, עם פגיעה בעמוד השידרה, אחרי חודש וקצת להתחיל לעמוד וללכת!??! אני לא מדברת ככה בדרך כלל אבל באמת ברוך השם שהכל בסדר!!! אני נורא אופטמית בעניין, וזה לא אופייני לי, חחח זה נשמע קצת דפוק אבל אני מתלהבת מהעניין ששבוע שעבר כשישנתי עם חבר שלי חלמתי שאחיו מתחיל ללכת וכל זה וזה באמת קורה אני מרגישה כמו נביאה...זה כיף כמו מין חלום שהתגשם, בהתחלה הייתי בטוחה שזה עוד אחד מהחלומות האלה שלא באמת יקרו ולא הגיוניים, חלומות שנובעים מגעגוע ומתקווה אבל הפעם זה כן קרה!
אני מרגישה שהפכתי מפאסיבית לאקטיבית, השנאה, הכעס והחוסר מעש התחלפו באהבה , עשייה ונתינה. אני כבר לא מתעסקת במי כאן ומי לא, כבר לא אכפת לי אני מתעסקת במה שאני כן יכולה לעשות, במי שכן מוכן להקשיב לי, למרות אם יש לי דברים קשים להגיד, אני מתחילה לאט לאט לפעול בנושא של תאונות הדרכים, כבר יצרתי קשר עם כמה אנשים ואני מקווה שאני יצליח בזמן הקרוב להתחיל לעשות הרצאות בבתי ספר וכאלה.
אבא כבר די נעלם, עצוב לי להזכר איך זה היה לפני שנה, כמעט כל כחיי, תמיד הייתי הילדה של אבא, הוא היה מציל שלי המושיע, היו תקופות שאני בטוחה שאם הוא לא היה שם לא הייתי שורדת וזה היה נכון, אז! עכשיו כבר התרחקנו נורא, אני כבר לא כועסת ומתוסכלת ממנו, אני כבר לא מרגישה אשמה, למרות שלפעמים עדיין קצת עצוב לי שזה ככה ואני רוצה לשנות את זה אבל אני חושבת שזאת תקופה כזאת, שצריכה לקרות, אני לא מרגישה שהוא רואה אותי או מתעניין בי יותר מידי, אני חושבת שהוא עכשיו עסוק באבל שלו וזה בסדר מבחינתי.!
מצד שני, אמא פתאום הפכה ללביאה ששומרת על הגורים שלה בטלפייה, מה שאני אף פעם לא זוכרת את עצמי רואה בה, זה כאילו אמא ואבא התחלפו, וזה גם נחמד לי, שיש לי אותה, אחרי שאוהד נהרג הייתי בטוחה שאיבדתי אותה והנה היא כאן, דואגת ואוהבת ומקשיבה, עושה הכל כדי שלבנות שלה יהיה טוב, נלחמת בכל העולם למענן! אני אוהתב את זה אני אוהבת את השינוי שחל בה, וניראה לי שגם לה זה עושה טוב אפילו מאוד!
זהו לבנתיים...
אני עכשיו בתקופה טובה
למרות שאני יודעת שמחכה לי נפילה
אבל גם איתה אני יתמודד! =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
