החיים בלעדייך

אוהדי שלי, מהיום שעזבת הכול השתנה ושום דבר לעולם לא יחזור להיות כמו פעם.

בלעדייך, הבית הוא לא אותו הבית, האנשים הם לא אותם האנשים, העולם הוא לא אותו עולם והחיים הם לא אותם חיים.

הכול התהפך, הטוב והמוכר הפך לרע וזר.

אני, כבר לא אני, הצחוק הוא לא אותו הצחוק, הכאב הוא לא אותו כאב,

 המגע, החיבוק, הנשיקה, האהבה...

מעולם לא חוויתי כאב שכזה, בלתי נסבל, עד שהלכת.

 אין לי אוויר, הכאב הזה, משאיר אותי בלי אוויר בריאות, קשה לי לנשום,  אני נחנקת.

אני מרגישה כאילו משהו תקוע לי עמוק בבטן, והלב מתכווץ עד שהוא כבר לא יכול יותר לפעום.

 כל יום הכאב מתגבר ובאותו זמן גם נחלש, כבר התרגלתי.

אני מתעוררת בבוקר וכל יום מחדש מגלה שאתה לא כאן, ושוב הדקירה הזאת בחזה.

לפעמים, אני חושבת, אני לא מבינה, זה לא הגיוני, שאני ממשיכה לחיות ואתה לא,

אני שואלת את עצמי איך אני עושה את זה, זה ניראה לי בלתי אפשרי,

ובכל זאת אני ממשיכה להתעורר בכל בוקר ומוצאת כוחות שלא ידעתי שטמונים בי בכלל.

אח גדול שלי, כמעט שנתיים עברו, בלי לגעת, בלי לראות, בלי לדבר, בלי להרגיש, אותך....

אני מחפשת את ההיגיון שבחיים האלה, מנסה להבין את הגורל, ומוצאת רק כאב...

רק בחלומות אתה כאן.....

אני מתה להתקשר אלייך עכשיו ולבכות לך, לחזור להרגיש את מגע ידייך, ליפול לזרעותייך, ולשאוף את השלווה הזאת אליי פנימה לראותיי.

אבל אני לא יעשה את זה, כי זאת הדרך הקלה, זאת הדרך ליפול ולהרים ידיים

נמאס לי לקבור את עצמי בבית, במיטה

כמה שזה קשה לי, אני רוצה לצאת, להיות עם חברים, להכריח את עצמי להנות אפילו שזה לא אותו הדבר

אני חייבת לתת את זה לעצמי

ואתה לא מבין אותי, אתה ממשיך בשלך, לוחץ ודוחף אותי להישבר

כי אתה חושב רק על עצמך, ועל כמה שחבל לך לפספס אותי

אני חייבת לעזוב אותך, וכבר עזבתי, נמאס לי להרגיש אשמה בכל דבר שאניי עושה

נמאס לי לתת הסברים של איפה אני, מה אני עושה ועם מי

שלא תבין לא נכון...אין לי כוונת ללכת ולהשתולל עם כל מיני בנים, אני בסך הכל רוצה לעשות מה שבא לי

בלי לתת חשבון לאף אחד!

אני רוצה להרגיש שוב את הבטחון הזה, שפעם הרגשתי איתך והיום הוא איננו, אני כבר לא מרגישה סיפוק מהקשר הזה...

אני צריכה להמשיך הלאה...למצוא לי חיים חדשים, לפתוח דף חדש

לחזור להיות הילדה החברותית, המצחיקה והחמודה שהייתי

היא נמצאת איפשהו בפנים אני יודעת!!

מתחת לשכבות הסבוכות האלה של העצבות, הכעס והתסכול

וכשאני ימצא אותה, אם אני עדיין יתגעגע לפנייך, אם אני עדיין ירצה להתעורר כשאתה לצידי

אני יבוא אלייך בלי להתבייש, רק תן לי קצת זמן.

תן לי זמן עם עצמי, לחשוב להרגיש, להבין מה אני באמת רוצה, כי כרגע אני ממש לא בטוחה

אני רק יודעת שאני צריכה לבד עד שאני יבין את עצמי יותר טוב!

אני כועסת עלייך, שאתה מקשה עליי, שאתה לא מקשיב לי, שאתה לא נותן לי להיפרד ממך בשקט

שאני עדיין מרגישה אשמה שאני יוצאת עם חברים בלי לספר לך, אפילו שאני לא עושה שום דבר

וגם אם אני ירצה לעשות, זאת זכותי, אני כבר לא איתך, אני כבר לא שלך!! ואתה חייב לקבל ולהבין את זה!

אתה רק מרחיק אותי ממך עוד יותר, וגורם לי להרגיש שעשיתי צעד נכון כשעזבתי אותך...

מי אמר שאתה האחד? מי אמר שאין לי משהו יותר טוב שמכחה לי שם בחוץ?

אני לא ייתן לעצמי ליפול שוב לזרעותייך

אני לא אשבר, גם אם זה קשה

אני לא יחזור לקשר שאני לא בטוחה בו...

אני מקנאת בכולם שיש להם את מה שבי חסר....

לכולם יש בעיות תמיד...עם ההורים, חברים, לב שבור

וגם אני ממשיכה להתמודד עם הדברים האלה

אבל משהו בי מת, אבד, ואני מפחדת שאני לא ימצא אותו לעולם..

השמחה הזאת, האושר האמיתי

אני לא זוכרת מתי הרגשתי ככה בפעם האחרונה

למה אני לא יכולה לשמוח, להנות ולצחוק עם החברים כמו כולם?

למה שום דבר כבר לא מרגש, מלהיב, מעניין אותי?

אני כל כך מקנאת, באלו שיש להם את זה

אני רוצה את זה בחזרה, את היכולת לצחוק

צחוק אמיתי שיוצא מהבטן

צחוק תמים, בלי שום מחשבה אחרת ברקע

אני רוצה לצאת לבלות להנות, בלי להרגיש אשמה

אני רוצה לפסיק לדאוג, לזרום, לצמוח, לפרוח לגדול

הלכ נראה מגעיל, חסר טעם ומטומטם

בהתחלה חשבתי שאני הנורמלית פה, עד שהבנתי שמשהו בי אחר

אני רוצה להיות חופשייה, להשתחרר, בלי שום מעצורים שסוגרים עליי וחונקים אותי

אני רוצה שהפעולות הקלות והפשוטות יהיו ככה גם בשבילי

אני בסך הכל רוצה לחיות....