המסע לפולין 2010 שכבת י"ב כברי אזורי 27.9.10 – 4.10.10
ואו, איך אתחיל לספר לכם ואיך אתאר לכם מה חוויתי שם, את הרגשות המראות וכל התחושות שעברו בי באותו השבוע הקריר בפולין.
פה על הדף ברור שלא אצליח להמחיש ולהעביר לכם את מה שבי אבל אשתף אתכם בחלק מן החוויות המדהימות שעברתי .
המסע החל בדקה שבה נפגשנו בקניון נהרייה בשעה 2 בלילה שבין ראשון לשני.
שם עוד לא הפנמנו שזהו שבעוד כמה שעות אנחנו עולים לטיסה ונוחתים על אדמת פולין.
אחרי שהגיעו כולם, נפרדנו מההורים בהתרגשות רבה ובהרבה חיבוקים ונשיקות עלינו על האוטובוס.
פעם ראשונה כמשלחת אמיתית שבזה הרגע עושה את דרכה לנתב"ג.
הנסיעה עברה רובה בשינה עמוקה . התעוררנו למראה של מטוסים ובקיצור נמל התעופה שלנו – בן גוריון.
אחרי הבדיקות והצעידה הממושכת הגענו כמובן לאדיוטי פרי [דיוטי פרי] והשארנו אותם מחוסרי שוקולדים, בשמים ואיפור [ובנינו גם בלי פקטים של סיגריות 
]
לאחר הקניות התיישבנו לארוחת בוקר ואז עלינו למטוס בהתרגשות רבה
חחח , איך אתאר לכם את הטיסה הזו ? בקיצור? היה מצחיק!
טל מחצה לי ת'יד בהמראה וכל שאר הטיסה הייתי עסוקה בעיסוי היד ובהזרמת הדם לאצבעות.
בין היתר גם בקריאת מכתבי הטיסה שהכינו לי כל היקרים לי וכמובן בהיכרות עם משלחת אחרת ממודיעין היו איתנו על הטיסה [הלוך וחזור].
במשך הטיסה קיבלתי כרטיס ביקור [אני רצינית] של אחד מהם =]
לאחר הטיסה שהייתה מרובה בתמונות ,הכרויות וחשיבה על מה שמחכה לנו , נחתנו על אדמת פולין בתשואות וצרחות וקלטנו שאין דרך חזרה. אנחנו פה.
אנחנו כאן כדי להראות את גאוותנו על כך שאנו עוד קיימים. על כך שאנו חיים במדינת היהודים – מדינת ישראל.
עלינו על האוטובוס של קמיל בפעם הראשונה ומאותו הרגע כולנו התאהבנו בו נואשות [אהמ יובל אהמ..]
בדרך המצאנו שיר שליווה אותנו לאורך כל המסע – I'm kamilosh bus.
טיילנו בוורשה , ביקרנו בבתי כנסת , בסוכה של מקומיים, בגטו , ראינו נערות עם לבוש מינימאלי ומטרה מקסימאלית ואז הגענו למלון.
בואו נגיד ככה , נובוטל זה אחד המלונות! אחרי קריאת שמות וחלוקת מפתחות נדחסנו 20 איש במעלית וניסינו לחקות את זו שאומרת ת'קומות "לוביי" ונפלנו מצחוק.
הכניסה לחדר הייתה מצחיקה ביותר אני וטל נזרקנו בקפיצת ראש על המיטה וסירבנו לקום. [נו ברור, היינו יותר מ30 שעות ערות!!!!]
ביום השני קמנו לעוד סיורים בוורשה , ישנו בחש"צ [חדר שינה ציבורי] ז'תומרת באמצע סרט במוזיאון , אכלנו בKFC שהיה דוחה לגמריי ... [מעניין למה ] וערכנו טקס שהשתתפתי בו ורעדתי- מקור -ליד האנדרטה שעיצב נתן רפפורט .
לאחר מכן יצאנו לסיור קצר בעיר העתיקה ולשופינג מזכרות למשפחה ומשם המשכנו להחלפת המשמר ליד ארמון הנשיאות.
אחרי שהתפוצצנו מצחוק מההליכה המגוחכת והאהבלית שלהם חזרנו למלון עייפים אך זה לא מנע מאיתנו מלשחזר את המערכונים של אסי וגורי עם – "אמא ניסרה לי לחם" ועם – "החייזרים הופ הופ"
חחחחחחח.
ביום השלישי יצאנו כברת דרך לקז'מיש דולני [חחחחחחחחח].
נפרדנו מזלוטי בבכי מר בכניסה לשירותות [שירותים]
היינו שוב בביתי כנסת –עתיקים- וצחקנו מ"תסתום את הפה!" ששלמה צרח על רביד.
ואז הגענו למיידאנק. שתיקה. אין לי איך לתאר לכם מה חוויתי שם.
אחרי שבכיתי ושחררתי הכל הצלחתי שוב להרים את המצלמה ולתעד מה אני רואה למרות שגם זה היה בקושי כי רעדתי מקור .
לקרמטוריום אני לא נכנסתי בגלל התקף אסטמה מרגיז ובגלל שהרגשתי שאם אכנס לשם ואראה את מה שידעתי שיש שם פשוט אתמוטט.
ערכנו טקס ליד הר האפר אבל "מטעמי ביטחון" גורשנו משם אחרי שתי דקות בלבד.
חזרנו לקמילוש באס [bus] וכל אחד תפס את הפינה שלו , שקוע במחשבות שלו על כל מה שראינו היום.
אבל זה לא מנע מתמר , רחמים ושלמה להרים אותנו על הרגליים [תרתי משמע] ולשיר שירי ארץ ישראל. מה שהלך באוטובוס? ממש קראחנה! שירים, ריקודים, צרחות, שריקות ושלמה רודד אחד שהורס שמחות כשביקש שלא נעמוד ושוב "מטעמי בטיחות" .
בלילה הגענו לז'מוש למלון המטריד בן ה450 שנה שאני יכולה להישבע לכם שיש שם רוחות רפאים!
היתה שם אנרגיה לא טובה בכלל !
יצאנו לסיור רגלי קצר מסביב למלון כדי לראות את העיר "היפיפייה" בלילה .
כשחזרנו חזרה למלון אני וטל עלינו לחדר . טל נכנסה ואני אחריה מחזיקה בדלת.
ומשום מקום בדלת פתאום נטרקה ואפילו לא היה משב רוח אחד! הכל היה סגור! מוגף ממש!
לאיסטטטטרר! חחחחחח
בהמשך הערב חגגנו לי , ליובל ולשלמה יומולדת .
שלמה [שלא זכר ולא היה אשם שיש לו בכלל יומולדת] קיבל ברכה מהמלווים ומאיתנו חברי המשלחת כביכול ואני ויובל קיבלנו מתנה , ברכה ועוגה . =]
ואז זרמנו כל אחד לחדרו [כן. בטח . ;-) ]
איזה כל אחד לחדרו?! ישנו 5 בנות במיטה זוגית! חח קמנו בבוקר תפוסים ומאושרים שעפים מהמלון הזה וגם כי זה היה היומולדת שלי -18 !- הלו! -18!-
ויצאנו לראות ש-ו-ב בית כנסת [מה אם לא זה?! הא? ]
אחה"צ הגענו לקבר אחים ליד העיר טרנוב שהיה מלחיץ שם ביותר.
גם הדברים ששמענו על המקום וגם ההרגשה שממש נוגעים בך .. ולא אנשים חיים.
בקיצור היה מזעזע.
כדי להסיח את דעתי לא עזבתי את המצלמה לרגע ותיעדתי כל דבר .
משם המשכנו לקרקוב למלון חדש ונורמאלי בהרבה יותר. [נכון שקצת מוזר שאני מעבירה ביקורת על מקום שיש בו מיטה חמה לעומת הסיפורים ששמעתי שם באותם ימים. גם אותי זה מרגיז כשאני חושבת על זה.]
התכנסנו בלובי כדי להעלות את היומן מסע היומי לאתר בית ספר, גירשו אותנו לחדרים, התכנסנו אצל נתנאל בחדר ואחרי הכתיבה ובחירת התמונות הגעתי סוף סוף לחדר. למיטה.
בבוקר קמנו ליום קריר במיוחד גם מבחינה נפשית. לאחר נסיעה ממש קצרה הגענו לאושוויץ .
מקום שאין מילים היכולות לתאר את הזוועה שהייתה שם.
ובכלל, איך אתאר לכם את הרגשתי הפנימית כאשר אנו עומדים שם, בבירקנאו ,עטופים בדגל ישראל, מחובקים ושרים את "התקווה" , ההמנון שלנו, בגאווה אדירה ובקול רם כדי שכולם ישמעו וכשסוף סוף אנו מבינים את משמעות המילים – " להיות עם חופשי.." זו ממש הרגשה עילאית! תחושת גאווה שלא מתוארת! וללכת על המסילות שבעזרתן הצליחו הנאצים להעביר מליוני יהודים אל אותו המקום ולהשמידם , עטופה בדגל ישראל ושמולי אותה הרמפה שממנה היו שולחים אנשים להשמדה או לעבודה, וואו.
הרגשת גאווה ענקית שאנו חיים בישראל, מדינת היהודים וההרגשה שלי הייתה גם משהו כמו :"חה! אנחנו עוד פה! תיחנקו !" 
אחרי צילומים עם שלמה שקינא בקמיל שהצטלם עם כל נערה ונערה מהמשלחת מיהרנו לאוטובוס, בכל זאת, יום שישי.
בערב עשינו קלבת [קבלת] שבת , שרנו, דפקנו על השולחן ומה לא . [וזה כולל סרט אירוטי שהוקרן מהבר הצמוד.]
כשסיימנו לאכול חיכתה לנו הפתעה . "דואר ישראלי". אלה היו מכתבים מההורים ומהמורים שלנו.
כשהמכתבים נפתחו , נפתחו איתן ארובות העיניים.
כל אחד תפס את הפינה שלו והחל לבכות מהמכתב האוהב והתומך מההורים. התרגשות שאין כמותה.
עלינו לחדרים, ז'תומרת לחדר של רביד ועומר ואחרי צחוקים פרשנו לחדרנו למיטה כי בקושי שרדתי.
יום שבת בבוקר יצאנו לטיול בקרקוב . שוב לבתי כנסת.
ביקרנו בשירותים ו"סחטנו לימונים" והבנים "שלפו אל הנוף עד הסוף" ואחרי עוד כ-5,000 בתי כנסת וקתדראלות [קתדראלהלהלה להלהלה להלהלהלה ] הגענו אל העיר העתיקה , לרינק [כיכר], ויצאנו בקבוצות של 4 לשופינג של שעתיים.
קנינו "כמה" דברים וברחנו ממסוממים, נתקלנו בפולנים מוזרים ששאלו לשלומנו – "וואאאאטס אפפפפפפפפ" וגם בישראלים מוזרים ....
זה היה קטע ממש הזוי!
חבורה של סתומים צעקו לנו "ג'ודן! ג'ודן!" אני חטפתי שבץ, התחלתי לבכות לרביד שהולכים לרצוח אותנו ואז גיליתי שהם ישראלים. מאוד חכם מצידם! מאוד!!!!!
אכלנו במסעדה כל המשלחת יחד והתפוצצנו מצחוק מלהקת פולקלור עם רקדן חתיך שלא שמע על דאודורנט אף פעם בחייו התמימים.
שבנו למלון ללילה אחרון ואני בעצב רב על כך שעוזבים שם מלצר חתיך לבד, גלמוד ובודד בלי אפשרות להכניס אותו למזוודה או להתחתן איתו באותה השנייה . 
בבוקר יצאנו לנסיעה של 5 שעות. נסיעה ממש "חלומית" שהייתה מלווה בנחירות רבות.
הגענו ללודג', לבית החרושת והארמון של פוזננסקי [שה' יעזור לו עם השם הזה!]
המשכנו לאנדרטה של משה רבנו עם לוחות הברית, תפסנו תנומה בשמש שיצאה [או יותר נכון איבדנו הכרה.] ואז ראינו "אמא פולנייה" =]
ראינו אתר ש"עבר מתיחת פנים" והיום הוא מרכז בילוי , מרכז בילוי! חה! עם שירותים בלי פח! מוזרים...
אחרי שצעקנו שאנחנו רעבים והסתתרנו מחולי נפש שקרצו לנו ורק חיכו שנקפח תיק מסויים לחצי שנייה והוגנו על ידו של אריק הקשוח, חזרנו לקמילוש .
האתר האחרון הלודג' היה תחנת הרכבת [צמרמורת.]
נכנסנו לקרון ולמרות שהיינו אולי 40 איש הרגשנו את הצפיפות הנוראה.
ותארו לכם שהיו נכנסים שם 150 איש או יותר. פשוט מחריד.
שמענו שם בקרון קטע מזעזע של אחים אשר איבדו את חייהם כשנמחצו למוות מחוסרי אוויר בקרון
והאזנו לשירים "כשהלב בוכה" של שרית חדד, ולא רק הלב בכה , וגם לשיר "יומן למסע".
בכינו כולנו ופרקנו הכל. אפילו שלמה, הבעל של אישתו, בכה.
אחרי שנרגענו המשכנו למסעדת "ירושליים". שרנו קריוקי, רקדנו ואכלנו פלאפל עם חומוס!
חומוס! שבוע שלם שלא ראינו חומוס! XD רק גבינה בטעם כלור ושמנת חמוצה. חסרי טעם הפולנים האלה.
באותו הרגע הבנו שנשארו לנו רק עוד 24 שעות ואנחנו בבית.
בלילה האחרון חגגנו ליובל יומולדת, יותר נכון מסיבת הפתעה ספונטנית.
ורעדנו כששמענו שיש גנב במלון. אני נלחצתי שאין דברים כאלה והכרחתי את טל לבדוק 5 פעמים אם הדלת נעולה .
ואז, בוקר! יום אחרון! תכף עולים לטיסה הביתה!
אבל לפני, איך לא נעצור בעוד אתר?
אבל לפני, ראינו תמונה של פולנייה עם תחתונים וחזייה [בשלט חוצות] ולמדנו על "האנטומיה הנשית" כפי ששלמה אמר .
עברנו בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק וחזרנו לאוטובוס בשירה [כמו בכל המסע] של השיר "I'm kamilosh bus".
הגענו לשדה התעופה ושינינו את המילים ל- "No more kamilosh bus"
התרגשנו מעזיבתנו את קמיל השקסי שם בפולין הקרה ואמרנו לו שיגיע לישראל וישהה אצל כל אחת מאיתנו 3 ימים. :P
הצעה מגונה ממש .בקיצור הפכנו אותו מנהג מיוחד לנהג מיוחם.
עברנו שוב באדיוטי פרי . הפעם הפולני, שבאמת פולני.
עלינו למטוס והחלה שוב חינגה. תמונות ,שירים, הכרויות, צחוקים ו"איבוד הכרה" [שינה.]
לאחר 3 שעות ורבע נחתנו בבן גוריון בשירה של שירי ארץ ישראל וצרחות שוב.
וזהו. אנחנו בארץ. אנחנו פה.
וכאן זה נגמר. המסע תם אך הסיפור לא נשלם.
ובאמת שאני ממליצה לכל יהודי באשר הוא להגיע לשם ולהיווכח לזוועות שאירעו לעמנו.
זו חוויה של פעם בחיים במיוחד כשיש לך שותפים במסע כמו שהיו לי. שכבת י"ב כברי.
אז פולין 2010? היה מטורף!
משלחת יקרה אני אוהבת את כולכם!
תודה לכם על חוויה מדהימה שחוויתי איתכם. ♥ 
חברי המשלחת המדהימה שלנו –
טל בן דוד , עדי שוורץ, עומר מלכה, רביד עמר, שחר ידון, פאטמה שאקיר, רנואה נקיב, סחר אל ג'לאד ,
אור מדר, זהבית ספיר, אדר דווידי, טל סנש, אלון ניסים ,יובל לוי, נתנאל פלואו, פז חדד, חן דומאן, רותם בן זאב, אוראל כהן, רותם כהן, מור מושקוביץ, קים שוסטר, שירלי פרידמן, נופר אבוטבול, שיר חושקובר, אירית בירמן, יובל מרקוביץ, שובל חילאי,, מירית דה פז, ענבר אבמן, ירדן חיים, עדן סופי לייבוביץ, מיכל אמסטרדם, יובל אפרת, לוטם אליהו, תמר זמיר, רחמים נגר, שלמה רודד, דינה דווידי, איה פרץ, גילי ידון, אריק א' שם בדוי, קמיל , אווה וכל קב"ט פולני שהיה לנו.
-תודה!- 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
