זה שהיתושים עוקצים אותי בלי הפסקה, זה כי הם אוהבים אותי או שונאים אותי?
אני לא יכולה להתעלם מהשאלה הזו עכשיו, כשאני לא מפסיקה להתגרד, וכשלא בא לי לחשוב על שאלה יותר עמוקה.
היום ראיתי עם חברות את הסרט "פעם הייתי". כולנו יצאנו מהאולם עם חיוך שלא ירד מפנינו כשעה אחר כך, ואני חושבת שאין טעם להוסיף על כך בכדי להביע את המלצתי החמה על הסרט. נהניתי במיוחד לראות את תובל שפיר, שגילם את אריק בסרט, משום שהפעם האחרונה שבה ראיתי אותו הייתה לפני מספר שנים ב"השמיניה". בעוד ששם הוא היה ילדון חמוד ותמים, לא כריזמטי במיוחד ולא השחקן הראשי, בסרט הזה הוא ממש בוגר, וכמובן חתיך לא קטן. הוא בדיוק בגילי. אם הוא היה בשכבה שלי, או שהייתי מכירה אותו אישית איכשהו, בטח הייתי מקנאה אחרי שהייתי רואה את מה שקרה שם בסרט. המסקנה שלי היא שעדיף שהאנשים החתיכים שמסביבי לא יהיו שחקנים מפורסמים. אה, ובקשר אליו, אין לי מושג איך בגיל שלי הוא גילם את התפקיד הזה. שאפו.
את אדיר מילר תמיד אהבתי, וגם דרור קרן, מיה דגן ודוב נבון הם שחקנים טובים, ככה שאם תיאור החיוכים החביב בהתחלה לא משכנע, הקאסט של הסרט יעשה את העבודה.
בקיצור, זה היה יום נחמד ביותר, שבמהלכו עטיתי על פניי מסקרה שהרגע נזכרתי ששכחתי להסירה. אין מצב שאני אעשה את זה היום, עכשיו כשנראה שאני עוד מקלידה במרץ המלצות על סרטים, אבל אני בעצם בדרך למיטה. אני רגילה כבר לגרודים בעיניים, זה יקרה במילא. ואם לא היתושים ידאגו לזה.
ובנימה אופטימית זאת - לילה טוב :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
