justDOIT

חשבתי על זה קצת היום והגעתי למסקנה שעדיף להיות בינוני בתור תיכוניסט ולהתפתח ולפרוח בצבא ובשנות ה-20, מאשר להיות בשיא שלך בתור מתבגר ומשם רק לרדת או לדרוך במקום. ולמרות שזו מסקנה שאמורה לעודד אותי היא דווקא לא באה מההכרח להתעודד, היא לגמרי נכונה לדעתי ואני עומדת מאחוריה, ובע"ה אני אהיה דוגמה טובה שלה.

למרות שתכלס, בא לי עכשיו. קשה לי בלי משמעות וריגושים וכל החרא הזה שאמור להיות לי בחיים ואני לא מביאה אותו.

TODO: להתנדב, לעבור מיונים, לעבור עוד מיונים, לישון, ללמוד, להתחבר, לצאת, לרקוד. להתעורר.

אני בי"ב ואני לכל הדעות לא עושה כלום עם החיים שלי.

טוב, בעצם אני רוקדת.

המודל לחיקוי שלי הוא כזה: אישה עם ביטחון עצמי ושלמה עם עצמה, שנותנת מעצמה ומתנדבת, מהווה דוגמה, משפיעה ופעילה, יוזמת, הולכת אחרי החלומות שלה בלי לדפוק חשבון ובעלת הישגים. נועזת, בעלת נוכחות.

באופן טבעי אני רוצה להיות קרובה לתיאור הזה, של מה שלי נראה כמודל להצלחה ולחיים משמעותיים ומרגשים. באופן טבעי אני גם אמורה לפעול לפי זה ולנסות להיות מה שאני מגדירה "מודל לחיקוי", אבל משום מה זה ממש לא כך בשטח.

ביטחון עצמי? וואו... לא. שלמה עם עצמה? אני רחוקה מזה. אני מתה להתנדב, זה בוער בי, ואני לא עושה כלום למען הסביבה. אני לא מהווה דוגמה ולא בעלת נוכחות כי אני לא משמיעה את עצמי בכלל, ולא פעילה משפיעה ויוזמת, ומה שמביא אותי ל"משפיעה ופעילה, יוזמת" - לא ולא, לא. ואולי צפוי שלפחות אחד מהמאפיינים המיוחלים יהיה תקף לגבי, אך לצערי אני לא הולכת אחרי החלומות שלי בלי לדפוק חשבון. כלומר, אני לא הולכת אחרי החלומות שלי, ואני כן דופקת חשבון כמעט בכל דבר. האמת היא שיש לי כמה הישגים, אבל אם אני לא טועה האחרון היה בכיתה ח'. כלומר אם הייתי עושה בלוג על ההישגים שלי, כולו היה בארכיון.

מבחינת חיצוניות (החלק השטחי של הסוגיה. אני אדם שטחי): מתלבשת בטעם, גוף יפה, מטופחת ואני ארגיש מטומטמת להמשיך את הרשימה המפגרת הזאת אבל דווקא פה אני די ממצה את הפוטנציאל שלי ומנצלת את מה שיש. לא שאני מרגישה שלמה עם זה, אבל מה כבר אפשר לעשות? רק שינוי פנימי.

מקווה שיתקנו אותי אם אני טועה, אבל לדעתי השינוי צריך להתחיל דווקא מהקטע של לדפוק חשבון. יש לי הרגשה שזה מה שעוצר אותי מלהגיע לשאר הדברים. אני כן דופקת חשבון לאחרים, אני תמיד מחשיבה את מה שהם חושבים ושמה את זה כשיקול, אני לא שמה זין על אף דעה והערה ומחשבה של אף מטומטם.

ויש לזה כמה וכמה דוגמאות מהחיים שלי. למשל חוסר היוזמה: אני פשוט מפחדת שלא יקשיבו לי. אני נמנעת מראש מלקיחת סיכון ויוזמה מתוך פחד וסוג של ציפייה לחוסר שיתוף פעולה.

או מישהו שאני חושבת עליו כבר יותר מדי זמן. הוא בקבוצה אחת, אני בקבוצה אחרת, ואני לא מדברת איתו מהסיבה שאני חוששת מתגובות, לחשושים. וזה כל כך דפוק.

אין לי איך לסכם את הפוסט הזה, ואני לא רואה טעם. תמיד אני מסכמת דברים כאלה בנימה אופטימית, "תוכנית פעולה", "מזימות" לשינוי המצב. בפועל אני לא עושה כלום, אז אולי עדיף שאשתוק ואשאיר את זה ככה.

איך אני יוצאת מזה?

http://www.youtube.com/watch?v=-Rbb-SjC-mU

-אני כותבת כי מתחשק לי לכתוב, לא בהכרח כי יש לי מה לכתוב-

יש כמה דברים שאני ממש רוצה להשיג בזמן הקרוב, מה שנותן לי זמן קצר להדחיק, או במקרה הטוב - להפסיק, עם רגשי הנחיתות.

החלטתי שבגלל שזו שנת י"ב, שנה שאני אזכור לכל החיים, אני לבטח אהיה עסוקה בעתיד בבחינת השנה הזאת, מה הייתי משנה, מה פספסתי וכו'. בגלל שזו עדיין תהיה אני, עדיין אותה אחת, אין לי כל בעיה לצפות מראש את המשוב שלי על השנה הזאת, והמטרה שלי עכשיו היא לשנות לטובה את כל מה שאני יכולה לשנות על פי המשוב הזה - כלומר הכל.

אז... בואו נראה. אני בטח אתהה למה לא יצאתי יותר למסיבות ומועדונים, למה לא צברתי נסיון עם בנים.

בטח לא אבין למה לא יזמתי משהו, "הרמתי הפקה", פעלתי למען משהו שחשוב לי וסחפתי אחריי אנשים. למה לא הייתי מודל לחיקוי. למה לא הייתי בולטת יותר.

גם העובדה שלא ניגנתי, וכמעט שלא קראתי השנה, תהיה משונה לדעתי.

למה לא התחברתי עם יותר אנשים, למה לא ניסיתי להתחבר עם אנשים דרך חברים שלי? למה לא ניסיתי ליצור קשר קרוב עם אנשים מהשכבה שנראו לי שווים את זה?

כשאני אסתכל אחורה, מהעתיד, השאלה שבטח תעלה לי על כל אלה היא "מה היה לי להפסיד?". לעומת עכשיו, כשאני בתוך התהליך, ורואה כל דבר לפרטיו וקשייו ולא את התמונה המלאה. תכלס, מה יש לי להפסיד? להתחבר עם עוד כמה אנשים, לצעוק קצת יותר או לנסות חלילה להנהיג, לא יהיה פה שום הפסד לטווח הרחוק ויש אפילו סיכוי לא מבוטל לרווח ומיצוי.

כאילו, מה הבעיה שלי ללכת למסיבה? כי החברות הקרובות לא הולכות? אז תתקרבי לחברות הרחוקות דאמט!

טוב, למרות שלא באמת היה לי מה לכתוב יצאתי עם כמה מסקנות מהפוסט הזה.

סופ"ש נעים!

אמא חזרה מלהקפיץ את אחותי לחוג, נכנסה לחדר שלי ואיימה שוב לזרוק את כל הדברים שעל הריצפה לפח. אחר כך אמרה שהיא הולכת לנוח כעשר דקות, כמו תמיד, ואז תכין רשימת קניות לחג. בינתיים אני צרכה לחפש באינטרנט מתכון לכבד עוף עם ריבת בצל. היא דווקא נחמדה במיוחד היום. אמא, לא הריבת בצל.

ועכשיו מה שאני עושה, פחות או יותר, זה להסתכל על הבלאגן שלי ולחשוב למה אין לי חבר. אין לי תשובה אז אני עוברת הלאה די מהר.

פתאום עלתה בי המחשבה לעשות משהו גדול. אני תמיד רוצה להתנדב, אבל לפעמים יש לי פרץ מוטיבציה לעשות משהו גדול בתחום - לגייס הרבה אנשים, לתרום בגדול, לשנות, להשפיע.

אני מאמינה שצריך להתחיל בקטן, אחרת אתה עסוק מדי בלחשוב על דברים גדולים שאין לך סיכוי להשיג, ובינתיים אתה לא עושה כלום והזמן עובר.

אז אני יכולה למשל להתנדב השבוע, לגשת לרכזת ההתנדבויות שאני בקשר טוב איתה ולהראות רצון לרכז התנדבות מסויימת, כלומר גם להיות אחת מהמתנדבים וגם לעשות מעבר לטובת העמותה - לגייס מתנדבים נוספים, לפרסם וכו'. כמו שתכננתי. במידה ואקבל הזדמנות כזאת, זה ייתן לי עוד כמה כלים - קשרים עם אנשים מארגונים כאלה, קשרים עם מתנדבים, "מוניטין" בתחום. משם אני יכולה לקחת יותר יוזמות, לעשות יותר דברים בעצמי, לגייס אנשים למטרות שונות. וככה זה גדל.

אבל בשביל זה צריך לבוא השבוע להתנדבות.

עכשיו אני יושבת וחושבת על הדברים האלה מול הבלאגן בחדר שלי, ולא מצאתי מתכון לכבד ולא קניתי חולצות בית ספר ולא עברתי תיאוריה. ואין לי חבר. אתם רואים על מה אני מדברת?

זה אחד מהימים שלא תיכננתי מראש מה אני הולכת לעשות בהם, ואני פשוט יושבת/הולכת בבית בחוסר מעש וחושבת במה אני יכולה להועיל לעולם או לעצמי כרגע. תוך כדי הזמן עובר ומתבזבז.

כבר כמה חודשים אין לי את התחת לשבת ולקרוא ספר, מה שאני מאד מקווה שישתנה בשנת הלימודים.

אני ממש רוצה שהחדר שלי יהיה מסודר, אבל כל כך אין לי כוח לדאוג לזה.

נראה לי שמה שאני צריכה לעשות עכשיו זה ללכת לקנות קצת בגדים וילקוט לבית ספר. אומנם זה יכלול גם יציאה מהבית (החלק הטוב) והזעה (החלק הפחות טוב).

מאוחר יותר אני הולכת, בפעם הראשונה מזה זמן רב, להתנדב, ואז לרקוד. לפחות היום הזה לא יהיה חסר תכלית לגמרי.

צהריים טובים ורגועים :)

http://www.youtube.com/watch?v=_YtzsUdSC_I

*אני לא מפסיקה לחשוב עליו, אם היה ספק בקשר לזה.

איך לעזאזל מוסיפים פה וידאו לפוסט, פעם ידעתי.