justDOIT

אני בי"ב ואני לכל הדעות לא עושה כלום עם החיים שלי.

טוב, בעצם אני רוקדת.

המודל לחיקוי שלי הוא כזה: אישה עם ביטחון עצמי ושלמה עם עצמה, שנותנת מעצמה ומתנדבת, מהווה דוגמה, משפיעה ופעילה, יוזמת, הולכת אחרי החלומות שלה בלי לדפוק חשבון ובעלת הישגים. נועזת, בעלת נוכחות.

באופן טבעי אני רוצה להיות קרובה לתיאור הזה, של מה שלי נראה כמודל להצלחה ולחיים משמעותיים ומרגשים. באופן טבעי אני גם אמורה לפעול לפי זה ולנסות להיות מה שאני מגדירה "מודל לחיקוי", אבל משום מה זה ממש לא כך בשטח.

ביטחון עצמי? וואו... לא. שלמה עם עצמה? אני רחוקה מזה. אני מתה להתנדב, זה בוער בי, ואני לא עושה כלום למען הסביבה. אני לא מהווה דוגמה ולא בעלת נוכחות כי אני לא משמיעה את עצמי בכלל, ולא פעילה משפיעה ויוזמת, ומה שמביא אותי ל"משפיעה ופעילה, יוזמת" - לא ולא, לא. ואולי צפוי שלפחות אחד מהמאפיינים המיוחלים יהיה תקף לגבי, אך לצערי אני לא הולכת אחרי החלומות שלי בלי לדפוק חשבון. כלומר, אני לא הולכת אחרי החלומות שלי, ואני כן דופקת חשבון כמעט בכל דבר. האמת היא שיש לי כמה הישגים, אבל אם אני לא טועה האחרון היה בכיתה ח'. כלומר אם הייתי עושה בלוג על ההישגים שלי, כולו היה בארכיון.

מבחינת חיצוניות (החלק השטחי של הסוגיה. אני אדם שטחי): מתלבשת בטעם, גוף יפה, מטופחת ואני ארגיש מטומטמת להמשיך את הרשימה המפגרת הזאת אבל דווקא פה אני די ממצה את הפוטנציאל שלי ומנצלת את מה שיש. לא שאני מרגישה שלמה עם זה, אבל מה כבר אפשר לעשות? רק שינוי פנימי.

מקווה שיתקנו אותי אם אני טועה, אבל לדעתי השינוי צריך להתחיל דווקא מהקטע של לדפוק חשבון. יש לי הרגשה שזה מה שעוצר אותי מלהגיע לשאר הדברים. אני כן דופקת חשבון לאחרים, אני תמיד מחשיבה את מה שהם חושבים ושמה את זה כשיקול, אני לא שמה זין על אף דעה והערה ומחשבה של אף מטומטם.

ויש לזה כמה וכמה דוגמאות מהחיים שלי. למשל חוסר היוזמה: אני פשוט מפחדת שלא יקשיבו לי. אני נמנעת מראש מלקיחת סיכון ויוזמה מתוך פחד וסוג של ציפייה לחוסר שיתוף פעולה.

או מישהו שאני חושבת עליו כבר יותר מדי זמן. הוא בקבוצה אחת, אני בקבוצה אחרת, ואני לא מדברת איתו מהסיבה שאני חוששת מתגובות, לחשושים. וזה כל כך דפוק.

אין לי איך לסכם את הפוסט הזה, ואני לא רואה טעם. תמיד אני מסכמת דברים כאלה בנימה אופטימית, "תוכנית פעולה", "מזימות" לשינוי המצב. בפועל אני לא עושה כלום, אז אולי עדיף שאשתוק ואשאיר את זה ככה.

איך אני יוצאת מזה?

http://www.youtube.com/watch?v=-Rbb-SjC-mU

שלשום, יום שישי אחרי הצהריים, הייתי ממש יפה.

מעניין אם אני אי פעם ארגיש יפה גם בלי לשים אייליינר, עיפרון, צללית שחורה, צללית לבנה, צללית ורודה וצללית סגולה, מסקרה וסומק.

זה יצא ממש יפה, ותכננתי לבוא ככה לבית הספר היום אבל לא היה לי מספיק זמן בשביל זה.

אז ככה - היום היה היום הראשון בבית הספר. לפניו עשיתי כל מיני הכנות בראש של גישה חיובית, לבוא עם חיוך וכו'. בתכלס כשהגעתי בבוקר נזכרתי שעוד אין כמעט אנשים בבית הספר בתקופה הזו, אז שאין לי הרבה אנשים להרשים. טוב, אראה את הימים הבאים כתקופת אימונים.

עדכון סדר בחדר: סידרתי מגירה שמכילה את האיפור שלי, מסודר בקופסאות קטנות, ואת המכתבים מהצבא.

בארונית שמתי מחברות, ספרים וקלסרים.

עכשיו נותרו לי שלוש מגירות, ובלאגן לא מוגדר על השטיח. היה קל להפריד את האיפור, ולאסוף ביחד את המחברות, אבל עכשיו הגעתי לחלק של הדברים שלא נמצאים תחת כותרת אחת אחד עם השני, ואין לי מושג איך ואיפה לשים אותם, וממה להתחיל.

נראה לי שאני אעביר את האיפור לטואלט. מה שאומר לזרוק את כל הזבל שתקעתי בו.

למה אין באתר הזה בלוג בנות טוב וממוסד?

ישראבלוג לא עולה במחשב שלי, אז אני יושבת עכשיו בסלון וכותבת מהלפטופ של אבא שלי תוך כדי צפייה בגמר כ"נ. לא ראיתי אפילו פרק אחד העונה, אבל השלישיה נראית טובה ממבט ראשון.

מחר היום הראשון בבית הספר. זה אומר לקום מוקדם, מספיק מוקדם כדי להספיק להתקלח ולנסות להתאפר, ולצאת מהבית כארבעים דקות לפני תחילת השעה הראשונה. אין לי מושג מה יהיה. אני לא יודעת אם התגעגעתי למישהו. את האנשים החשובים פגשתי בחופש.

האם אני יכולה בכלל לשנות משהו השנה? פתאום להתחבר לאנשים אחרי שנתיים? להיות חרוצה יותר? אהובה וחייכנית יותר? נמרצת יותר? אולי השנה אני אוהב יותר לבוא לבית הספר? או שהמצב יישאר כפי שהוא, וכך אני פשוט אחכה לסוף השנה?

אני מניחה שתוך זמן לא ארוך במיוחד אני אוכל להשיב על השאלות האלה.

אמא שלי שואלת אותי עכשיו מה אני כותבת ואיפה. החיסרון בלכתוב בסלון. אמשיך בפעם אחרת.

זה שהיתושים עוקצים אותי בלי הפסקה, זה כי הם אוהבים אותי או שונאים אותי?

אני לא יכולה להתעלם מהשאלה הזו עכשיו, כשאני לא מפסיקה להתגרד, וכשלא בא לי לחשוב על שאלה יותר עמוקה.

היום ראיתי עם חברות את הסרט "פעם הייתי". כולנו יצאנו מהאולם עם חיוך שלא ירד מפנינו כשעה אחר כך, ואני חושבת שאין טעם להוסיף על כך בכדי להביע את המלצתי החמה על הסרט. נהניתי במיוחד לראות את תובל שפיר, שגילם את אריק בסרט, משום שהפעם האחרונה שבה ראיתי אותו הייתה לפני מספר שנים ב"השמיניה". בעוד ששם הוא היה ילדון חמוד ותמים, לא כריזמטי במיוחד ולא השחקן הראשי, בסרט הזה הוא ממש בוגר, וכמובן חתיך לא קטן. הוא בדיוק בגילי. אם הוא היה בשכבה שלי, או שהייתי מכירה אותו אישית איכשהו, בטח הייתי מקנאה אחרי שהייתי רואה את מה שקרה שם בסרט. המסקנה שלי היא שעדיף שהאנשים החתיכים שמסביבי לא יהיו שחקנים מפורסמים. אה, ובקשר אליו, אין לי מושג איך בגיל שלי הוא גילם את התפקיד הזה. שאפו.

את אדיר מילר תמיד אהבתי, וגם דרור קרן, מיה דגן ודוב נבון הם שחקנים טובים, ככה שאם תיאור החיוכים החביב בהתחלה לא משכנע, הקאסט של הסרט יעשה את העבודה.

בקיצור, זה היה יום נחמד ביותר, שבמהלכו עטיתי על פניי מסקרה שהרגע נזכרתי ששכחתי להסירה. אין מצב שאני אעשה את זה היום, עכשיו כשנראה שאני עוד מקלידה במרץ המלצות על סרטים, אבל אני בעצם בדרך למיטה. אני רגילה כבר לגרודים בעיניים, זה יקרה במילא. ואם לא היתושים ידאגו לזה.

ובנימה אופטימית זאת - לילה טוב :)