justDOIT

זו הפעם הראשונה שיש לי מטרה מוחשית וספציפית מול העיניים, ואני פועלת באופן אקטיבי להשיג אותה. לא יכולתי לדמיין את ההרגשה הטובה שזה מקנה לפני כן.

יש מצב שבסופ"ש הזה עלה לי קצת הביטחון, את זה אדע בהמשך. מה שכן - השבוע וגם בסופ"ש הייתה לי הזדמנות לטפח ולפתח דברים בקטע החברתי ולא ניצלתי אותה, הייתי קצת חסרת כוח ומוטיבציה. well, f**k it.

אתמול גם למדתי דבר או שניים בענייני בנים. לא אפרט את המקרים אבל המסקנות הן: הראשונה - שאני שווה, ושאני הרבה יותר שווה כשאני מודעת לזה ולא נותנת לרגשי נחיתות להשתלט עליי - בהתנהגות, בדיבור או אפילו בשפת הגוף. השניה - שבכלל לא צריך לתת למראה להוריד לי את הביטחון כי זה לא מה שקובע. השלישית - שאני צריכה לצאת, להיות פתוחה, לפגוש, לדבר ולהקשיב, כי ככה זה קרוב מתמיד.

קצת אין לי כוח לבית הספר. לא ישנתי כמעט השבוע וגם לא כיפרתי על זה בשישי שבת, ככה שאני לא הולכת להיות להיט בימים הבאים. וגם, אני לא ממש רואה סיבה ללכת - אין לי דיבור איתו בכלל, והאחרים - אני בקשר איתם גם מחוץ למוסד הזה. השאר די מחוקים מבחינתי, למרות שאסור לי להתייחס לזה ככה ו"לשרוף" אנשים שאני לא מכירה.

בקיצור, אולי אני אקרא באנגלית קצת עכשיו כדי לדעת שעשיתי משהו היום חוץ מעבודות בית ולישון מעט. אה וגם ראיתי סרט.

בא לי להמשיך לכתוב ואין לי על מה. החיים שלי בזבל.

-אני כותבת כי מתחשק לי לכתוב, לא בהכרח כי יש לי מה לכתוב-

יש כמה דברים שאני ממש רוצה להשיג בזמן הקרוב, מה שנותן לי זמן קצר להדחיק, או במקרה הטוב - להפסיק, עם רגשי הנחיתות.

החלטתי שבגלל שזו שנת י"ב, שנה שאני אזכור לכל החיים, אני לבטח אהיה עסוקה בעתיד בבחינת השנה הזאת, מה הייתי משנה, מה פספסתי וכו'. בגלל שזו עדיין תהיה אני, עדיין אותה אחת, אין לי כל בעיה לצפות מראש את המשוב שלי על השנה הזאת, והמטרה שלי עכשיו היא לשנות לטובה את כל מה שאני יכולה לשנות על פי המשוב הזה - כלומר הכל.

אז... בואו נראה. אני בטח אתהה למה לא יצאתי יותר למסיבות ומועדונים, למה לא צברתי נסיון עם בנים.

בטח לא אבין למה לא יזמתי משהו, "הרמתי הפקה", פעלתי למען משהו שחשוב לי וסחפתי אחריי אנשים. למה לא הייתי מודל לחיקוי. למה לא הייתי בולטת יותר.

גם העובדה שלא ניגנתי, וכמעט שלא קראתי השנה, תהיה משונה לדעתי.

למה לא התחברתי עם יותר אנשים, למה לא ניסיתי להתחבר עם אנשים דרך חברים שלי? למה לא ניסיתי ליצור קשר קרוב עם אנשים מהשכבה שנראו לי שווים את זה?

כשאני אסתכל אחורה, מהעתיד, השאלה שבטח תעלה לי על כל אלה היא "מה היה לי להפסיד?". לעומת עכשיו, כשאני בתוך התהליך, ורואה כל דבר לפרטיו וקשייו ולא את התמונה המלאה. תכלס, מה יש לי להפסיד? להתחבר עם עוד כמה אנשים, לצעוק קצת יותר או לנסות חלילה להנהיג, לא יהיה פה שום הפסד לטווח הרחוק ויש אפילו סיכוי לא מבוטל לרווח ומיצוי.

כאילו, מה הבעיה שלי ללכת למסיבה? כי החברות הקרובות לא הולכות? אז תתקרבי לחברות הרחוקות דאמט!

טוב, למרות שלא באמת היה לי מה לכתוב יצאתי עם כמה מסקנות מהפוסט הזה.

סופ"ש נעים!

ישראבלוג לא עולה במחשב שלי, אז אני יושבת עכשיו בסלון וכותבת מהלפטופ של אבא שלי תוך כדי צפייה בגמר כ"נ. לא ראיתי אפילו פרק אחד העונה, אבל השלישיה נראית טובה ממבט ראשון.

מחר היום הראשון בבית הספר. זה אומר לקום מוקדם, מספיק מוקדם כדי להספיק להתקלח ולנסות להתאפר, ולצאת מהבית כארבעים דקות לפני תחילת השעה הראשונה. אין לי מושג מה יהיה. אני לא יודעת אם התגעגעתי למישהו. את האנשים החשובים פגשתי בחופש.

האם אני יכולה בכלל לשנות משהו השנה? פתאום להתחבר לאנשים אחרי שנתיים? להיות חרוצה יותר? אהובה וחייכנית יותר? נמרצת יותר? אולי השנה אני אוהב יותר לבוא לבית הספר? או שהמצב יישאר כפי שהוא, וכך אני פשוט אחכה לסוף השנה?

אני מניחה שתוך זמן לא ארוך במיוחד אני אוכל להשיב על השאלות האלה.

אמא שלי שואלת אותי עכשיו מה אני כותבת ואיפה. החיסרון בלכתוב בסלון. אמשיך בפעם אחרת.