אני אבין אם תעלמו כי התנהגתי בחוסר הגינות.
לא עדכנתי כבר הרבה זמן ומגיע לי...
פשוט לא מצאתי זמן והראש נתקע.
וככה פתחתי את הבלוג והחלטתי שהיום אני מעלה פרק!
פרק 10:
"חשבתי שדברים יתנהלו קצת אחרת" אמר דניס והמשיך להביט בי במבט כועס.
"גם אני" אמרתי ומבטי הפך לכועס גם הוא.
הוא המשיך להביט בי בדממה.
"את הבטחת..." התחיל לדבר אך קטעתי אותו,
"10 חודשים" אמרתי מעוצבנת, "כמעט שנה. איך הייתי אמורה להתמודד עם זה?".
"להתחתן ולהוליד ילד נשמע לי כמו הדרך שבחרת בה" אמר ומבטו היה חד וכועס.
"נראה לך שיכולתי להיכנס להריון מיד אחרי שעזבת.... אני באמת לא מאמינה שזה מה שאתה חושב עלי. באמת חשבת שחודשיים אחרי כבר מצאתי את עצמי בזרועותיו של אחר?".
"יש לך הסבר יותר טוב?" שאל.
"דניס..." התחלתי להגיד אך עצרתי לנשום קצת. לאחר מספר שניות הצלחתי להוציא את המילים מפי – "הילדה הזאת שלך".
פניו הלבינו.
אחרי מספר שניות צץ חיוך על שפתיו.
פניו הוארו ובעיניו היה ניתן לראות ניצוץ של אושר.
הוא התקרב אלי וחייך, "אני אוהב אותך" הוא אמר מיד והמשיך "ולרגע חשבתי שג'ק הזה הוא האבא... חשבתי שאת איתו" צחק.
הוא לא הבין. לא ידעתי כיצד להסביר...... הסתכלתי עליו במבט עצוב והזזתי את ראשי לשלילה.
"אני כ"כ מצטערת..." התקרבתי אליו והנחתי את ידי על חזהו.
"למה את מתכוונת?" הוא אמר והתנתק ממני.
"הילדה שלך דניס... אבל אני עם ג'ק" אמרתי והשפלתי את מבטי.
הרגשתי רע. כנראה שזאת ההרגשה של ייסורי המצפון לאחר בגידה..... בגדתי בדניס. זה בדיוק מה שעשיתי.
"מה את מצפה שיקרה עכשיו?" שאל והביט עמוק לתוך עיני.
"אני לא יודעת דניס" אמרתי מעבירה את היד בשיער, "אני באמת לא יודעת".
"זאת הבת שלנו" הוא פסק במהירות.
"כן. הבת שלנו. בת חודשיים כבר.... הריון, לידה וכל הכרוך בה היה על הכתפיים שלי" אמרתי בחדות והמשכתי, "ג'ק היה פה בשבילי. דניס.... אתה לא היית".
"אז אני אמור להסתובב וללכת?".
"לא".
"מה אני אמור לעשות אן?".
"אתה רוצה להגיד לי שסיימת? אתה לא חוזר לשם?".
הוא השפיל את המבט.
כנראה שהוא שכח לרגע כמה שהוא מסור למדינה.
"מחר".
שוב הדמעות עלו בעיניו.
חייכתי חיוך ציני שנמחק במהירות.
"אתה רוצה את הילדה איתך, אבל אין לך זמן אליה".
"את יודעת כמה שחשוב לי לחזור".
"אני יודעת דניס... וזאת בדיוק הבעיה".
"עוד חודשיים נותרו לי. זהו, רק עוד חודשיים."
העברתי את שתי ידי בשיערי וכיסיתי את פני.
אחרי שתי שניות הורדתי את ידי והסתכלתי עמוק אל תוך עיניו.
"אנחנו אפילו לא נשואים. אני יודעת כמה שחשוב לך להיות עם הילדה אבל אני לא מוכנה שאתה תהיה איתה בקביעות. כרגע אני רואה אותה בתור הבת שלי ושל ג'ק. דניס, זה לא פשוט".
"אני לוקח אותה בסופי שבוע" הוא הרים את התרמיל הענק שהונח ליד הספה, "לא אכפת לי מה את חושבת וכמה שתנסי לשנות זאת. הילדה הזאת תהיה אצלי בסופי שבוע. נלך לבית משפט נסדר את הכל כבר שם".
"עוד חודשיים!" צעקתי כשראיתי אותו מפנה לי את גבו בדרכו ליציאה, "עוד חודשיים לבד!!!!".
הוא הסתובב בחדות והסתכל עלי בפנים רציניות מתמיד.
"אן, הצלחת להסתדר טוב מאוד. וכך גם תצליחי... הרי את לא לבד".
הוא פתח את הדלת ורגע לפני הסתובב אלי "אה ועוד משהו..."
המשכתי להביט בו.
"אני אוהב אותך".
אלה שלושת המילים האחרונות ששמעתי ממנו עד הפעם האחרונה שראיתי אותו...
ניסיתי להתגבר ולהשלים עם העובדה שיש לי חיים חדשים עכשיו.
אבל שום דבר לא התקרב לרגשות שלי כלפי דניס.
עם השנים במקום להרגיש טוב יותר זה רק הלך והחמיר אבל ניסיתי להתמודד.... וחלק מההתמודדות היה להיכנס להריון מג'ק.
אבל קרה הדבר הנורא מכל. איבדתי את הילד בחודש השני.... העובר מת.
לא יכולתי להרגיש פגועה יותר באותו זמן.
זה קרה שלוש שנים אחרי מה שקרה עם דניס וג'ק שם לב שמצבי מחמיר.
חליתי הרבה והייתי מצוברחת כל היום.
דברים השתנו וג'ק.... מצא את הדרך המושלמת להתמודד עם המצב –
יום אחד הוא קם, והלך. בלי להותיר שום סימן מאחוריו.... שום סימן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כתיבה - זאת אני (: