את לא מבינה - סיפור בהמשכים

אז הנה אני שוב.

נהייתה לי השראה בזמן האחרון והחלטתי להוציא אותה בכתב.

אז הנה מגיע הפרק הראשון של הסיפור "את לא מבינה".

בהצלחחחה לי, ותגידו מה דעתכם.

זה הולך להיות סיפור בסגנון קצת שונה מהקודמים שלי.

-

את לא מבינה| פרק 1:

את לא מבינה.

עצב, כעס, דיכאון, כל כך הרבה רגשות שממלאים אותי. אני חייבת לברוח למקום טוב יותר.

המוסיקה חזקה. הגוף מתמלא בהתרגשות. אני רועדת. אני מקרבת את אפי ומסניפה את שורת הקוקאין. אני נרגעת.

"דנה, הכל בסדר?" הרגשתי מישהו מנענע אותי. הרמתי את ראשי. הכיתה היתה ריקה ורק אני והילה נשארנו.

"כן... כן..." מלמלתי. לא באמת הרגשתי טוב... היו לי סחסחורות, הרגשתי עייפה, לא היה לי כוח לכלום.

"בואי נצא להפסקה" היא משכה בידי.

הרגשתי שאני לא יכולה לזוז, "אני מעדיפה להישאר פה" אמרתי.

"דנה... את בטוחה שהכל בסדר? בזמן האחרון את לא נראית טוב".

"כן... הכל טוב" אמרתי מגרדת באפי ומשפשפת את עיניי.

"העיניים שלך אדומות" אמרה הילה חד משמעית.

"טוב הילה מה את רוצה?!" הרמתי את קולי. אני לא יודעת למה, אבל הייתי כל כך עצבנית עליה באותו רגע.

"בי" היא אמרה ויצאה מהכיתה.

נשארתי בכיתה במשך כמה דקות והחלטתי לבסוף לגרור את עצמי לשירותים. כשנכנסתי ראיתי את עמית, זאת שהייתה איתי אתמול במסיבה.

"היי" חייכה אלי, "את נראית מעולה" אמרה בעוד שהיא המשיכה לחייך.

"אני לא מרגישה ככה" אמרתי לה חד משמעית.

הסתכלתי על המראה. העיניים שלי היו נפוחות ואדומות. השיער שלי היה נראה נורא.

הסתכלתי על המראה מספר שניות והדבר שהכי רציתי לעשות באותו רגע הוא לחתוך עליה שורה ולהסניף אותה.

"את בסדר גמור" היא צחקה, "את פשוט צריכה עוד חוויה כמו אתמול. דברי איתי היום, יש מסיבה".

"אוקי" מלמלתי ויצאתי מהשירותים.

"אחחח" מישהו נכנס בי מהצד, "מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעקתי עוד לפני שראיתי מי זה.

אלכס, כמה צפוי. ה"חתיך" של הבית ספר שאני באמת לא מבינה מה מוצאים בו.

"תהרגי אותי וזהו!" הוא התעצבן עלי חזרה והלך משם.

שמתי לב למבטים שננעצו בי וחזרתי לכיתה, כמובן שפספסתי את הצלצול והמורה כבר היתה שם.

"שוב איחור" אמרה מילי המורה למתמטיקה ורשמה במחברת שלה, "שבי".

התיישבתי והילה שוב הסתכלה עלי במבט תוהה, "מה קורה איתך?" היא לחשה לי.

"כלום" אמרתי בקול ושוב מבטים ננעצו בי, "באמת שכלום. הכל בסדר" אמרתי כדי להרגיע אותה והנחתי את ראשי על השולחן.

"כן בטח..." שמעתי אותה ממלמלת לעצמה.

חזרתי הביתה ונשכבתי על המיטה. אף אחד לא היה בבית. אמא באספת הורים של אח שלי ואבא עובד עד מאוחר.

טלפנתי לעמית.

"הלו?" שמעתי את קולה מהצד השני.

"היי עמית, זאת דנה. רציתי לשמוע פרטים על המסיבה היום".

"אני שמחה שהתקשרת. היום בשעה 11 בבית של דרור".

"איפה הוא גר?".

"בגבהות 7. אני אראה אותך שם?".

"כן...".

ניתקתי והנחתי את ראשי על המיטה... הגוף שלי הרגיש נורא. הדבר שהכי רציתי הוא להגיע למסיבה ולנסות את זה שוב.

"דנה... הכל בסדר?" מישהו נענע אותי.

שוב פעם אותה שאלה.

"דיי כבר! הילה את משגעת אותי" עניתי מעוצבנת בעיניים עצומות.

"מותק אני חושבת שכדאי לך לקום השעה כבר 9" שמעתי יותר בברור את הקול והבנתי שזאת אמא.

לרגע שכחתי שחזרתי הביתה.

"כן...כן" אמרתי והתרוממתי לאט. הרגשתי יותר טוב.

"אני הולכת לישון אצל עמית, טוב?" אמרתי לה כשקמתי.

"עמית? תזכירי לי?" היא שאלה לפני שיצאה.

"ילדה חדשה" עניתי.

זה לא שקר... זה שקר לבן. עמית בכיתה יא' אבל בכל מקרה אמא לא היתה מרשה לי ללכת כי אני בי' וכי 'מסיבות זה עוד מוקדם מדי' ככה שזה לא משנה.

אם השעה כבר 9 כדאי שאני אתארגן.

שמתי על עצמי שמלה שחורה קצרה אבל הייתי חייבת להסתיר אותה אז תפסתי מכנס גדול וטי שרט ולבשתי אותם מעל לשמלה.

תפסתי תיק די גדול כדי שאמא תחשוב ששם הפיג'מה ושמתי בפנים ערכת איפור.

סידרתי את השיער והייתי מוכנה.

השעה היתה 10 אבל בכל זאת החלטתי לצאת כדי לא לעורר חשד בשעה מאוחרת יותר.

כבר מקצה הרחוב שמעתי מוסיקה רועשת.

כבר דמיינתי את הרגע שבו אני שוב אסניף... לא יכולתי לחכות. הרגשתי צורך עז לנסות את זה שוב.

הגעתי ובית וכבר בכניסה ראיתי את עמית.

"אוי מדהימה שלי! אני כל כך שמחה שהגעת בסוף" היא רצה לעברי וחיבקה אותי.

"תכירי זה דילן" היא הכירה לי בחור מדהים ביופיו, שירירי, שיער חום ועיניים ירוקות, "וזה רון" המשיכה והכירה לי את זה שעמד לידו שגם הוא היה נראה טוב, שיער שטני ארוך קצת עם עיניים חומות.

אני תמיד מסתכלת על העיניים.... הם הדבר הכי יפה בעולם.

נכנסנו פנימה. כבר ראיתי את השולחן המיועד כיוון שכבר ישבה שם מישהי שרעדה... בדיוק כמוני אתמול.

"את מוזמנת" עמית חייכה אלי.

התיישבתי לידה ועמית הוציאה מהכיס שלה שקית קטנה.

פתחתי אותה ואחרי התדרוך אתמול כבר ידעתי בדיוק מה לעשות....

הכל מוכן... עכשיו רק נשאר להסניף את זה. קירבתי את אפי ופתאום שמעתי כמה צעקות מהכניסה,

 "מה אתה רוצה ממני?!" שמעתי קולה של אישה שהתקדם לעברי והרמתי את ראשי.

"את?!" שמעתי קול גברי צועק וסובבתי את ראשי לצד.

אלכס?! אוי לא.......... מה הוא עושה פה? מה הולך כאן?

"אתה נטפל גם לאחרות אני רואה!" האישה שצעקה ממש לא היתה אישה. היא נראתה בת 14 לכל היותר.

"כוסאמק נטלי אל תעצבני אותי את באה הביתה עכשיו!" הוא צעק עליה ותפס בידה. הוא סובב שוב את ראשו אלי ותפס בידי, "גם את באה!".

"לא אני לא!" צעקתי.

"את מבינה מה את עושה בכלל?!" הוא צעק עלי.

קמתי ממקומי "אתה לא אבא שלי!".

"נכון, אני לא. אבל אני חושבת שהוא יודה לי על זה".

אני עדין לא מאמינה שהוא כאן והוא רואה אותי... התחלתי להתנשם.... ממש כמו אתמול כשהרגשתי רע אחרי הריב שלי עם אמא. התחלתי לרעוד.

התיישבתי מהר מול השורה קירבתי את אפי והסנפתי.

ממש כמו ההרגשה הראשונה. הרגשתי איך אני נרגעת.

שכחתי ממה שקורה סביבי והתרכזתי בהרגשה.

משהו תפס אותי חזק והרים אותי. עוד לפני שהבנתי מה קורה כבר הייתי בדרך החוצה. אבל לא היה אכפת לי. חיוך נפרס על פני והרגשתי טוב.... הכל טוב.