וואו...
כל כך הרבה זמן לא הייתי פה.
אתם לא מתארים לעצמכם כמה שינויים עברתי.
זאת תקופה כל כך קשה מבחינתי...
אני יודעת שלא הייתי פה יותר מדי זמן.
אני חושבת שזה אפילו לא יפה מצדי שככה שכחתי מכם ומהסיפור.
בתור אחת שכותבת אני כועסת על עצמי.
כנראה שפרץ של השראה נפרץ כשהכי קשה.
מעבר לתיכון זאת תקופה כל כך בעייתית. דף חדש. הכל חדש.
קשה להתמודד עם הדברים החדשים.
אני מאמינה שהשתנתי.
אם הייתי כותבת כאן את כל השינויים שעברתי ואת כל המכשולים שנתקלתי בהם שהם אלה שבנו את מי שאני עכשיו זאת היתה רשימה ארוכה מדי.
וזה רק התחיל... קושי חברתי, קושי לימודי.
אני אספר לכם משהו על עצמי,
בחיים לא דיברתי על עצמי כאן בבלוג.
אז אני בת 15 וחצי...
מבחינה ריגשית אני בוגרת ברמות שאי אפשר לתאר.
מצד אחד החברים הכי טובים שלי לפעמים לא מבינים את דרך החשיבה שלי לגבי דברים שקורים לי בחיים... זה כאילו אני שונה, אבל אני נוטה לחשוב שאני שונה ומיוחדת. ומצד שני, אני פשוט הבן אדם הכי טיפש בעולם.
יש כאלה שאומרים שהחיצוניות שלי מטעה.
חברים טובים שלי צוחקים על זה שאני צריכה להיות יפה ולשתוק כי לפעמים כשאני פותחת את הפה אני פשוט מתנהגת כמו ילדה בכיתה א'.
אז איך תסבירו את זה שאני בוגרת מבחינה רגשית וחיצונית אך ההתנהגות שלי ילדותית?
אפילו אני לא יודעת איך להסביר את זה.
באמת...... אנשים לא מכירים את האני הרצינית. צריך להיות ממש קרובים אלי בשביל זה, להיפתח אלי.
מוזר שדווקא בכתיבה אני נשמעת כל כך שונה מעצמי.
אחת שיכולה להגיד פתאום ליד החברות שלה "יופידו!!!!!!!!! יש לי פלוציק!"
כותבת בצורה כזאת בבלוג שלה...
חברים שלי אומרים שמה שהם אוהבים בי זה הטיפשות שלי, הם קוראים לזה טיפשות תמימה.
אבל את האמת שהרצינות הזאת... ממש איך שאני מבטא אותה פה בכתיבה?
את זה אף אחד לא מכיר.
זה כאילו מה שמתחולל לי במוח שונה מאיך שאני מציגה אותו.
אבל מה הם חיים רציניים?
איפה כל הכיף?!
חלק מהחיים זה לצאת עם חברים ולעשות שטויות...
להגיד דברים טיפשיים ולצחוק על עצמך, לא?
אני לא יודעת למה החלטתי להיפתח בבלוג דווקא עכשיו.
סתם, נחמד שיש מקום שאפשר לשפוך :)
וגם לא רציתי להשאיר את הסיפור פתוח.
אז אני ממשיכה אותו מהמעט שאני זוכרת......
בהצלחה לפרק האחרון:
להיות אם חד הורית זה דבר לא קל במיוחד... וכאן נכנסה ההשראה.
כתבתי את הספר "דמעות של יהלומים" (מצטערת אם שכחתי את השם המקורי) כי רציתי לפרוק את הכל... את כל מה שעובר עלי.
הרגשות האלה שהתערבבו לי בבטן כל הזמן.
אליזבת גדלה והפכה לילדה ממושמעת ויפייפיה.
היופי שלה מדהים אותי, וההבנה שלה עוד יותר.
היא ילדה קטנה אבל כמה שהיא קטנה ככה היא חכמה.
ועוד לחשוב שהבן אדם הקטן והמדהים הזה נוצר מתוכי.
הוצאת הספר לאור היה הדבר הטוב שקרה לי לאחר הולדת אליזבת.
הרגשתי ששחררתי את כל מה שקרה. שהנה, זה נגמר.
דניס שינה אותי, הוא גרם לי להיות מי שאני.
הוא זה שהפך אותי לאמא מוצלחת.
הוא אבא של הילדה שלי.
הוא היה ותמיד ישאר חלק עצום מחיי וג'ק? היה טעות.
ג'ק היה מקום מקלט לרגשות שלי.
אם אני חושבת על זה לעומק... ניסיתי לשכנע את עצמי להתאהב בו. ושכנעתי את עצמי שאני כן. אבל לעולם לא הייתי, אני פשוט יודעת שלא.
"אומרים שהגורל הוא בידי האל" פתחתי באמצע הספר וקראתי שורה אקראית.
המשכתי, "אך אני נוטה לחשוב שהגורל הוא בידי האדם, אנחנו אחראים על עצמינו, חיינו, גורלינו".
דניס אמר לי את המשפט הזה כשהיינו צעירים.
אני זוכרת שהוא עשה לי מסיבת הפתעה ליום הולדתי על חוף הים ואז הוא הסתכל לעבר הים ואמר את המשפט הזה.
זה מה שאהבתי בו... הוא היה מדהים, הוא הבין את החיים וכך שינה את חיי.
לעולם לא שמעתי על דניס יותר.
המילים האחרונות שהוא אמר לי מתחבאות לי בתת מודע... הוא אהב אותי. ואני? נתתי לאהבתי היחידה לחמוק מחיי.
לא יכולתי לסבול את העובדה שהיינו רחוקים.
אחרי שהוא אמר שהוא רוצה זמן עם אליזבת הייתי בטוחה שהוא יצור קשר.
קשר שפחדתי ממנו באיזה שהוא שלב.
אבל איך שהוא לא התאכזבתי כשהוא לא חזר לעולם.
כאילו צפיתי זאת מראש.
האם ציפיתי שימות? אני לא יודעת. אני לא יכולה אפילו לחשוב זאת.
אבל, לאן הוא נעלם?
עד היום הזה, אני נוטה לחשוב שהוא מסתובב בינינו. בתור רוח. לא בחיים.
סגרתי את הספר ועוד דמעה נפלה מעיניי.
כל הדמעות האלה...... הבטחתי לעצמי שלא אבכה אף לא דמעה. לעולם.
והוא התעקש אז, בפגישה הראשונה. הוא ידע מראש. הוא ראה את העתיד. הוא האמין בנו. ואני פקפקתי באמון הזה.
שמתי את הספר חזרה.
אליזבת חכמה, והיא תבין ביום מן הימים.
אני רק מפחדת שהיא תשנא אותי כשתגדל, אני מפחדת שהיא תבין שאני זאת שהרחקתי את אביה מחייה.
ואיך אוכל להסביר היכן הוא עכשיו?
האם הוא בעולם הבא?
בגן עדן?
צלצול בדלת.
אני מוחה את דמעותיי ומעבירה ידי בשיערי בכדי לסדרו.
אני לא מחכה לבואו של אף אחד.
אני פותחת את הדלת.
אני נדהמת. דמומה. המומה. דמעות עולות לעיניי.
האם זה ייתכן?
דניס.
דניס עומד מול עיניי חיי ונושם.
האדם שהכי שנאתי והכי אהבתי.
אותו אדם ששינה את חיי.......
הוא היה לבוש בקפידה, "היי" אמר בקול שבור, קול חלק ונעים. קול שהשתוקקתי לשמוע כל כך הרבה זמן, כאילו עברו חיים שלמים.
"דניס..." גמגמתי בקול שבור גם אני. דמעות עלו לעיניי.
הוא חזר.
איני יודעת מה כוונותיו. אך משום מה לא אכפת לי.
דניס עומד מול עיניי. וזה כל מה שחשוב עכשיו.
"אני יודעת שזה אולי לא הזמן, או שזה כן. אם זה סימן או שזה לא... אבל שכחתי להגיד לך דבר חשוב" הסתכלתי עמוק לתוך עיניו מדברת בקול חלש,
"אני מאוהבת בך דניס. בכל גופי ונשמתי".
זהו.
ככה זה נגמר.
סוף פתוח ומרגש, לא חושבים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כתיבה - זאת אני (: