אני ממש מצטערת. יש לי זמנים עמוסים ואני לא מעדכנת... אני מרגישה שאני מאבדת אתכן.
אבל הנה פרק 9 וגם 10 כבר חצי כתוב.
פרק 9:
הכל קרה כ"כ מהר שאני בכלל לא זוכרת מתי הכל התחיל.
איחרתי במחזור......
חשבתי לעצמי שכ"כ מתאים לי להיכנס לצרה כזאת. ועוד עכשיו, בתקופה הקשה הזאת.
להיות רחוקה מהאדם שאת אוהבת זה הדבר האחרון שאת רוצה שיקרה לך.
הציפייה של לפגוש אותו הפכה למין הרגל.
כל דפיקה בדלת, כל צלצול טלפון, כל דבר קטן ושיגרתי הפך לציפייה עצומה שרגע אחרי הפכה מיד לדמעות של אכזבה.
בדיקת הריון.
תשובה חיובית.
צריכת אלכוהול מטורפת.
איך יכולתי לאבד שליטה על עצמי כל כך מהר?
פתאום התגעגעתי למי שהייתי פעם.
מרדנית, לוחמת, קרה. הייתי בן אדם שונה לגמרי, ברשות עצמי.
רציתי לחזור לתקופה הזאת עוד לפני שהכרתי את דניס, כדי לחוות שוב את ההרגשה של "אני עם עצמי" ו"אף אחד לא יכול לעמוד בדרכי".
איך הגעתי למצב הזה בכלל?
אחרי שהרופא אמר שיש פגיעה קלה בילד מצריכת האלכוהול שלי הבנתי שאני לא אוכל להמשיך.
רציתי לעשות הפלה, אבל אמא פחדה מהרעיון ויסמין איימה עלי אם רק אחשוב על זה.
שירות צבאי כבר לא היה חלק מתוכנית חיי. הייתי בהריון.
ההורים עזרו לי לממן לעצמי דירה קטנה ונוחה.
מצאתי את עצמי מתעללת בעובר המסכן יותר מדי.
איבדתי שליטה.... המשכתי לשתות, התחלתי לעשן.
רציתי להתאבד. הרגשתי נורא.
הרגשתי שאם אחכה לו זה יהיה בזבוז זמן.
שישה חודשים, חצי שנה של אובדן שליטה ובטן שמנמנה צצה לה.
הייתי צריכה להתעשת.
ידעתי שלא אוכל להחזיק מעמד ולהמשיך לחכות לו...
"בואי אני אעזור לך" קול גברי חסון הרים אותי בכוח מהרצפה לאחר שנפלתי על הבטן בדרכי הביתה מהסופר.
הוא נבהל יותר ממני, הוא כל כך דאג.
"בואי אני אקח אותך לבית חולים" אמר במהירות.
"לא קרה כלום" חייכתי, "תודה לך".
"אל תתחמקי.... זה מסוכן בואי איתי" הוא אמר בחדות ולקח אותי איתו.
הוא הושיב אותי במכוניתו והציג את עצמו כאשר ישב מקדימה.
"שמי ג'ק" אמר שוב בחדות.
הרמתי את ראשי ובחנתי אותו מבעד למראה, הוא היה גברי וחסון, פנים נעימות עם מעט זיפים עיניים שחורות ושיער חום, הוא היה נראה טוב למען האמת.
הסתכלתי עליו וחייכתי, "תודה ג'ק. שמי אן".
הסתכלתי על ידו שהייתה מונחת על ההגה בזמן שהתניע את המכונית.
טבעת.
הוא נראה כמו בן אדם טוב, לפחות מרושם ראשוני.
"אשתך בטח גאה בך" אמרתי לפתע והמכונית שרגע לפני התחילה לנסוע נעצרה בבת אחת.
הוא מלמל משהו לא ברור והמשיך לנסוע.
"קרה משהו?" שאלתי.
"אשתי מתה כתוצאה מתאונת לידה" אמר בקולו החד שלו והסתכל ישירות על הכביש.
עיניו הפכו לרציניות.
"אני מצטערת" אמרתי ולפתע הבנתי את דאגתו הרבה כלפי, "אני כ"כ מצטערת".
הגענו לבית החולים הוא ליווה אותי בכל מקום שם וגם בבדיקה.
הרופא הטיף מוסר לגבי כמות האלכוהול ואמר שאני חייבת להפסיק.
שוב עברתי בדיקת דם.
כשיצאנו הרגשתי שאני חייבת סיגריה למרות שכבר עבר חודש מאז האחרונה. הבטחתי לעצמי להפסיק אך לא יכולתי לעמוד בזה.
"יש לך סיגריה?" שאלתי את ג'ק במהירות.
הוא הפנה אלי את מבטו.
"גם אלכוהול וגם עישון?" אמר מופתע, "את צריכה להיזהר! ולא אני לא מעשן" אמר.
באותו רגע החלטתי להפסיק. מישהו היה צריך להבהיר לי שזה לא הדבר הנכון לעשות.
למרות שבתוכי ידעתי שאני עושה טעות.
הרגשתי בודדה, הייתי חייבת חברה.
"אתה צודק" אמרתי מיד, "ארבעה חודשים עברו מאז שהתחלתי ודווקא החזקתי חודש בלי סיגריה, אבל קשה לי."
הוא הסתובב וחייך אלי לפתע.
"היכן נמצא בעלך?" שאל כשנכנסנו חזרה למכונית.
"הוא אינו בעלי" אמרתי משפילה מבט, "אני לא יודעת היכן הוא נמצא".
הוא הסתכל עלי לא מבין.
"כבר חצי שנה שלא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו. הוא בצבא.... הוא בכלל לא יודע על ההיריון שלי".
"מה דעתך על ארוחת ערב בקפה שמול הבניין בו את גרה?" אמר במהירות.
"חברה באמת לא תזיק לי" אמרתי וחייכתי, "תודה לך".
כך הכרתי את ג'ק. מאז הפגישה בבית הקפה היינו מתראים כמעט כל יום.
לא שלטתי ברגשות שלי.
היה לי קשה לבד והוא היה כל כך טוב אלי.
לא יכולתי להחזיק את עצמי ולא להתאהב בגבר שנראה כמוהו וטוב לב כמוהו.
האבדה שלו גרמה לי לרחם עליו ומצד שני יכולתי להתחבר לרגשותיו.
הרגשתי כאילו איבדתי את אהבתי היחידה ופתאום מצאתי מישהו שיכול לתמוך בי ולאהוב אותי. לעומת דניס, ג'ק נמצא כאן – פה ועכשיו – וזה מה שהייתי צריכה.
הוא היה לצדי כל הזמן.
אחרי הלידה הוא החליט לעמוד לצדי ולגדל את התינוקת יחד.
החלטנו לקרוא לה אליזבת.
הנה, ילדה בת חודשיים כ"כ מדהימה.
זאת היתה ההרגשה הכי טובה בחיים שלי.
הייתי מאושרת.
אבל הדברים לא הלכו כמו שתכננתי אותם.
עד שהתרגלתי לחיים חדשים...... הגיע הרגע שידעתי שיגיע.
דפיקה בדלת הפתיעה אותי.
אני מגלה מולי אדם מוכר רזה מאוד, פניו לא מגולחות.
אבל הקסם עדין קיים.
דניס עמד מול עיניי לאחר 10 חודשים מלאים בגעגועים.
התחלה חדשה, לידה, עישון, אלכוהול.... מה שהספקתי לעבור בגללו.
ידעתי שהעובדה שהוא היה אצלי וששכבנו לא תחזיק את הקשר הזה. כלומר, היתה לי הרגשה.
אבל האהבה היתה קיימת...... ללא ספק.
הייתי המומה ועמדתי מולו דמומה.
"היי" אמר בקולו הגברי.
הכנסתי אותו מהר הביתה.
אליזבת התחילה לבכות מהחדר הסמוך ורצתי אליה בדיוק כשהוא ביקש מים.
חזרתי אחרי שהרדמתי אותה והוא עדין עמד באותו המקום.
הוא הסתכל עליי וידע שהקול ששמע היה של תינוק.
יכולתי לראות על פניו שהוא הבין אבל לא החזקתי את עצמי.
חיבקתי אותו כל כך חזק ולא רציתי לעזוב.
שוב דפיקת דלת.
מיהרתי להתעשת ולפתוח אותה אך כאשר ראיתי את ג'ק והוא נשק לי בכניסה, ידעתי שיהיה לי קשה להסביר.
הכל קרה בלי מילים. כאילו הדברים דיברו בשל עצמם... וכך גם המבטים.
שניהם עמדו נועצים מבט אחד בשני ואני ביניהם רוצה לקבור את עצמי מתחת לאדמה.
"ג'ק, תכיר את דניס" אמרתי בחדות משפילה את ראשי.
"אני אתן לכם לדבר" אמר ג'ק במהירות והלך לחדר.
שמעתי טריקת דלת ומה שקרה אחרי זה.... זה כבר פרק שלם אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כתיבה - זאת אני (: