Another Place
עצבים, חוויות ושאר ירקות...
רק עם גוון קצת שונה. |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2012
עידן הנורמטיביות
בעולם שבו הכל ברור, הדרך לחיות את חייך היא הדרך הכי נכונה. בארץ, גן ילדים, בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, תיכון, הרוב לצבא חלק שירות לאומי, או קבע או משתחררים, טיול לחו"ל, תואר ראשון, עבודה, תואר שני, אישה, ילדים, לקום מלא בלילה, ללכת לרופא מידי פעם, לעשות קניות והמון, נכדים, וככה זה נגמר. נכון שבדרך כל אחד עובר את חוויותיו שלו, כל אחד לעצמו עם זכרונות והוויות משלו, אבל משהו בפאזל הזה מקולקל.
אני בטוח שאני לא היחיד בעולם שחושב שמה שקורה כאן מגביל אותנו. אני רואה אנשים כלואים בתוך חברה שלא יודעת לקבל את זה שהם חושבים אחרת. פחחח מספיק אפילו שתראה קצת שונה ואתה כבר בחוץ. אנחנו לא באמת בני אדם, אנחנו לא רק בשר ודם, בתוכנו גם הנפש, החמלה, האהבה, הרצון.
לפעמים אני מתעב את העולם שאני חי בו, אני רואה את הסבל, אני מרגיש בו, אני יכול להריח אותו לפעמים. אבל אז אני יוצא החוצה ומביט אל השמיים, ובזווית העין תמיד אראה איזו ציפור משייטת לה בין לחצים ברמוטרים. תחושת הטבע מרגיעה אותי, נותנת לי פרופורציה, העולם הזה הוא ענק ואנחנו חלק קטן כשזה כל אחד לעצמו, המיקרוקוסמוס שלי לא מעניין אף אחד, (טוב חוץ ממי שקורא כאן אני מניח).
אני חייב לצאת, שי.
| |
|  כינוי:
שייקה בן: 36 MSN:
תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
