בשנים האחרונות אנחנו מקבלים המון הפצצות כאן באיזור הדרום.
נכון שב"ש היא טרנד "חדש" יחסית בשביל החמאס או כל פעילי הטרור באירגונים למניהם בעזה.
זה נכון שישובי עוטף עזה, כמו מ.א אשכול, כרם שלום, כפר עזה, סעד, רעים, אורים, דורות, ניר עם, נתיבות, אור הנר, כל אלה והם מקבץ מאוד קטן של ישובים, שסובלים את הזוועה הזו כבר מאז ההתנתקות.פתחנו טכנולוגיות מתקדמות, כמו מצלמות לגזרה, כלי טיס מיוחדים, כיפת ברזל. פתחנו סגנון לחימה חדש שעוזר לנו לתמרן במצבי חירום, כל שנה אנחנו עושים מילואים, ולא פעם אחת, רק כדי להכין אותנו לנורא מכל. אימונים על ימין ועל שמאל. אזרחים שהולכים לעשות שמירות בקור של הלילה כדי לשמור על מה שעוד אפשר לשמור כאן. ואז עולה בי השאלה, על מה אנחנו שומרים? מתי פעם אחרונה חיינו בשלום אמיתי שאנחנו בכלל יודעים מה זה שלום? זה כמו להגיד למישהי שאתה אוהב אותה, אבל היא יודעת עמוק בפנים שאין בזה אמת. אנחנו שואפים לשלום ואחווה בנינו לעצמנו ובנינו לבין כל בני האדם. במקום להתמקד בזה אנחנו מתמקדים בטריטוריה. הם מצד אחד, מקופחים או סתם שונאי אדם, ואנחנו עייפים מהניסיון ההולך וחוזר שמישהו יכבוש אותנו, ואנחנו נלחמים בשיניים כדי שנוכל להמשיך לחיות את חיינו בצורה נורמלית.
הבעיה היא המונח הזה צורה נורמלית. אם לנסוע באוטובוס של קו 5, לעבור בהנרייטה סולד, לשמוע אזעקה ולרוץ עם כל האוטובוס מתחת לאיזה גגון מפח צמוד לקיר של חנות, ולהרגיע אנשים לחוצים. אם לקום 9 פעמים במהלך הלילה כדי לרוץ למקלט או הממ"ד הקרוב רק בשביל להרגיש טיפה בטוחים. אם ביטול לימודים ומקומות עבודה. אילו עשה בנו שפטים ולא נתן לנו את התורה. אם לכל זה אתם קוראים נורמלי אז ההגדרה שלכם דפוקה מיסודה. מתקפות לסירוגין מכל צד רק כדי לעשות שרירים לא באמת נותנות לנו כלום, כבר הרבה מאוד זמן. הם מתפתחים טכנולוגית, ואנחנו גם. הם מנסים ליצור הסברה עולמית ואנחנו גם. ואיפה אנחנו בכל זה? איפה האזרח הקטן? זה שצריך למלא את העו"ש שלו, זה שצריך לקנות טיטולים לתינוק, זה שמנסה להתקדם בחייו, להגשים את עצמו. זה שרוצה זכות קיום ולישון בלילה בצורה בטוחה ולא להבהל מכל רעש אופנוע ברחוב עושה. אתם חושבים שלתקוף כל הזמן ייתן שקט? והנה יש בפנינו 2 אופציות, עם הסכם של העולם ואם בלעדיו, האופציות האלה תמיד מולנו כבר שנים. הראשונה, האפשרות "הימנית", נגרור את כולם לים או פשוט נכנס במכה צבאית חזקה ובאבחה אחת עוצמתית נמחוק את כל אויבנו. האופציה השניה, האפשרות "השמאלנית", בוא נדבר איתם, בואו ניתן להם לחיות כאן, מגיע להם אזרחות מגיע להם חיים. הניגוד הימני והשמאלני בארץ הוא עצום. צד אחד אומר, אפשר לחיות ביחד, צד אחר אומר תשמרו אותם רחוק ממני כי אני לא יכול לסמוך עליהם. והנה נצבת כאן דילמה משמעותית. הדילמה הזו היא ההסבר לכל ההתמהמהות הממשלתית. אנחנו לא יודעים מה לעשות. אנחנו לא יודעים איך לטפל בזה שכן אנחנו מרגישים את האחריות הגדולה על כתפינו לדאוג לכלל הנפשות ולבצע החלטה איזוהי הנפש החשובה יותר היא בעיה. אלוהים ברא את כולנו, או האבולוציה, או גם וגם. כולנו רוצים בדיוק את אותם הדברים, שקט ושלווה פנימית, אהבה (משפחה ורומנטית), והגשמה עצמית. פעילי הטרור, כשמם כן הם, הם אקטיביסטים, הרעיון שלהם מלכתחילה הוא ליצור שינוי בדרך החיים שלהם, הם מתנגדים לשלטון "הרודני הציוני", הם מעוניינים בשטחנו ובמותנו. ואילו אנחנו חלוקי דעות לגבי מה עלינו לעשות. ועכשיו עולה בי שאלה נוספת, כמה מתוך האנשים החיים בגזרת הרצועה באמת רוצים במותנו? כמה מהם באמת חשוב להם שנאבד את חיינו? כמה מהם רוצים שלאדם שנמצא בצד השני לא תהיה אף בחירה ואף אפשרות להתקיים? אני אנסה למקד את זה. כמה מהפלסטינאים שחיים בגזרת עזה היו מעוניינים ברצח עם כדי להשיג טריטוריה? ועל השאלה הזו אין לי תשובה. לכולנו ידוע שהחינוך הפלסטיני הוא חינוך אנטי ציוני ישראלי, מלמדים אותם לירות בנשק ולשרוף דגלים. ואילו מה שקיים הרבה לפני החינוך הוא הנפש שלנו, כמה מהם באמת רוצים, לכמה מהם באמת חשוב שפשוט נמות עכשיו? אני מניח שלא מעט מהם. ברקע אני שומע את שאר הבית מדבר על ירי תמ"ס לכיוון תל אביב ועל אעזקה בשערי צדק. ומעט בפנים אני מתמלא רוגע, הנה זה מגיע למרכז, אולי יתחיל להיות אכפת להם. אבל בואו נהיה כנים, אני לא מאחל לאף אחד בשום מקום בעולם לחוות ואפילו לא לרגע את האזעקה העולה ויורדת הזו. אנחנו מתים מתחילת האזעקה ולא מהטילים. הפחד הזה מטריף אותנו גורם לנו ללכת לאיבוד ולמות קצת מבפנים. השקט הנפשי שלנו נפגע וחלק ענק מהאישיות שלנו מתחיל לפתח אנטי עצבני לחיי אדם בכללי. אני באופן אישי, לא יכול לשנוא אותם, אני מצליח להבין מאיזה מקום מגיע כל התסכול המרמור והשנאה הזו למדינת ישראל, מצד שני הייתי רוצה לראות כאן דברים אחרת, הייתי רוצה חיים שקטים לחלוטין, במקום שיערות לבנות מאזעקות, היו לי שיערות לבנות מהחשבון בנק. ובמקום לקלף בננות בממ"ד הייתי רוצה לשבת על החוף בעזה ולהסתכל על הים.
אנחנו לא חייבים לתת לחיים שלנו להיות שנאה וזדון, אנחנו יכולים לחיות חיים שלווים של אמת ואהבה וחלוקה, עם כולם (יהודים מוסלמים נוצרים בודהיסטים טיבטים וכל דת אחרת שאני לא מכיר). אנחנו עם שחונך לאהבת חינם, לקידוש נפש האדם. ובמקום לחיות כמו שבאמת היינו רוצים אנחנו חיים בפחד.
הגיע הזמן לעשות מעשה.
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה