מדלג בקלילות רק על הקוים, אבא לא ילך למילואים.
חמצן ממלא בגאווה את המיטוכונדריה, משפץ לי ניורונים.
מנגינה סוחפת מושכת אותי למעלה ולצדדים, מסובבת אותי בכל החדר כמו מריונטה בלי שולט.
הרצפה מתקרבת ומתרחקת והשיש מתחלף באדמה, עלים ענפים וקליפות עצים.
ציפורים מתרוצצות בין העצים בוחות ממקום למקום, משייטות באוויר מענף לצמרת.
מזמזמות צלילי חופש ורינה, גוזרות את הרקיע בזוית הכנף.
והלב דופק מהר שולח פקודות ברצף למוח: "תקשיב ותקשיב לי טוב, תמיד אפשר לגנוב, אבל עדיף להיות אדם ישר, בעולם מנוכר."
סונטות בגלים, שמיניות באדוות המים, רוחצות כפות רגליים יחפות. השמש כמו כל היום מסנוורת את המים. לגטו עדין מלווה את היגון החוצה לחצר שיחשוב על מה שעשה. התנהג הוא רע שוב, ובחבריו פגע. הוא והמינור יצורים מיוחדים, של עצב ונצחיות, ברמת התדר אולי הוא נקטע אבל צליל תמיד מופק, האם קיים רגע של שקט מוחלט? אולי שלווה מוחלטת. ובצעדים זריזים ומהירים על שביל ללא סוף כשהנוף בורח ממך אחורה תמיד והאופק נראה תמיד רחוק מתמיד. החושים מתעתעים, ריחות שמגיעים לאוזניים וצבעים לנחיריים. צלילים על הלשון, וטעם נהדר לעיניים והמגע הוא לעולם לא מתקיים כי בין אטומים לעד יהיה ריק, (אטומים לא יגעו פיזית אחד בשני לעולם, בעצם המגע שאנחנו מכירים הוא כלום מלבד אות חשמלי מסויים) אולי חוץ מבסקס.
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה