כולם יודעים יותר טוב ממני בהכל. רק שניים מכירים את מה שבאמת קיים בי.
מדבר לעצמי שוב, משכנע את עצמי שאני ואני זה בסדר ושאני ואת זה ממש אחרת.
נמאס לי לנסות להיות מעניין, לנסות להיות מיוחד ושונה. נמאס לי לחפש עניין בכל דבר.
נמאס לי להתרגש כי אני צריך לחלוק את זה. ואיך יבינו את השריטות שלי שוב מחדש? בשביל מה? מי תבחר לעצמה?
תגידו מה מעניין בכן, נמאס לי לדבר הגרון שלי כואב. נמאס לי להאמין אחרת ממה שאני חי. רוצה לחיות את מה שאני מאמין.
רוצה לגדול לצמוח, לכבוש כל פסגה שתעלה לי בדמיון. רוצה לגעת בכל נקודה ביקום. זה שווה המון לבד. אבל מה זה לעומת הביחד?
רוצה שקט בראש, רוצה שיהיה למי לחפור 5 או 6 שעות ולפעמים רק 10 דקות. רוצה שיכינו לי תה כשאני חולה. רוצה שיקנו לי גרביים במתנה סתם כי חשבו עליי. נמאס לי לראות אתכן מסתכלות לי חזרה בעיניים ולא תגידו מילה. זין שאני אדבר ואפנה אליכן, אתן לא מעניינות בתלבושות שלכן. הן מגוונות ושונות ויהיו מעניינות ברגעים אחרים לגמרי. זה לא הג'ינס או השמלה, לא המחשוף או הצלוליט. למה שלא תפנו אליי? אני לא בנאדם שיודע לדבר ולתקשר? אני לא מעניין מספיק כדי לגשת אליי? די זה כבר הרבה מעבר לחרמנות, לא מחפש להרטיב אותו כל יום במקום אחר. וברוך השם יד ימין יודעת להוריד לחצים. אבל פאק פשוט אין מי לדבר כי מי ירצה לנסות להבין? יש אותו להבין קודם..
אני רוצה שהמחשבות יעצרו רק לקצת ויהפכו לחלומות
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה