אני כועס ורגוע באותה נשימה, מנסה להסביר לעצמי את המצב שוב. אולי זה רק שאני שמשתגע עם הראש שלי בתוך עצמי אבל אם לא שואלים לא יודעים.
אני כזה, מתווכח, זה שאומר את המילה האחרונה, וכשזה לא זה מציק לי, זה יפריע לי אולי אפילו לנצח.
אני שומר עמוק לעצמי המון דברים, מופנם במוחצנות, וקשה לי לשתף דברים, אני אפילו יכול לומר שאני לא ככ אוהב את זה. אני לא אוהב ששואלים אותי על עצמי, אני לא אוהב שאני מנסה למצוא תשובה. כשאני מרגיש פתוח מספיק אני משתף, והאדם שמרוויח שיתוף ממני לרוב יעבור סדרת מבחנים ארוכה.
לפעמים אני טועה, ואני כועס על עצמי, כי יש מצבים מסויימים בהם אני משתף בלי הכרה ואז אני מרגיש הכי חשוף בעולם. מה גם שאני מתאהב בקלות, מתחיל לדמיין חיים שלמים ביחד, אבל זה ליקום מקביל אחר. אז כשאני מתאהב בקלות ומשתף בלי הכרה אני כנראה אפגע מזה.
הייתי מחפש לעצמי פתרונות פשוטים יותר כמו שהרבה גברים אחרים עושים "נשים זה עם רע ואני לא מתקרב לזה יותר", אבל מה לי ולפשוט? אני פשוט אוהב מסובך.
אז אני מלקה את עצמי בשביל יקומים אחרים או בשביל אמת אחרת?
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה