הימים האלה שהתסכול מחלחל פנימה אפילו בלי להבין למה
אני מאמין שהתחושה באה כי אני יודע שאני יכול יותר ועושה הרבה הרבה פחות
הזמן חולף בין האצבעות ובמקום לחיות כל רגע באמת אני חי כל רגע קצת אחרי שהוא כבר נעלם.
הבקבוקים מתרוקנים ותבוסתנות מתחזקת, הטיפה המרה נועדה לאנשים חלשים, מבחן של היקום להתמודדות עם הזדון האנושי.
אני חזק משליך את הכל לבאר ומתקדם קל רגליים קדימה אבל הלילות לא מעודדים יותר ולא משפרים את ההרגשה.
מביט במכונת כביסה מסתובבת ומקבל סחרחורת לא נעימה, לא רוצה להסתכל על משהו אחר, אבל בעצם..
חוזרים אחורה הורסים אחד לשני ואני עדיין לא יודע איך לשפר את המצב, במקום זה אני חי את הזמן שממקודם, מה יכולתי לעשות יותר טוב?
משחרר את הפרקים ומפלס דרך לחמצון להגיע למוח, תופס סקוץ' ומסבן את האמאמאמאמא של הכעס הזה.
חשבתי המון זמן שאנחנו מיכל ענקי שמתרוקן ומתמלא לפי האינטרקציה שלנו עם הדברים אבל גיליתי שטעיתי, זה לא משהו שמתרוקן בבת אחת בגלל משהו עצוב, זה יותר כמו בלון מנופח ומפונצ'ר. יש רגעים של שמחה של הבנה של קבלה, יש רגעים של עזבו את בירטני במנוחה, ויש רגעים שאתה עוד רגע קופץ מהמרפסת כי מה בעצם חשוב כל הדבר הזה אם אתה לא מתקדם באמת? אז אני פורס את הידיים ואומר תודה.
עכשיו במקום לשאול שאלות אני מייצר תשובות במעשים, לא לעשות כלום זה בעצם לעשות המון המון כלום במקום לעשות המון דברים אחרים. יהיו שיגידו זה בסדר צריך גם מנוחה לפעמים, והם צודקים, והנה מגיע האבל, אבל לעשות כלום היא אינה מנוחה אמיתית, אין בה נחת ואין בה תקווה, חוסר מעש משווע שרק מרוקן את הרצון בכלל לתת לדברים לזוז, אני מחליף את האמת שלי שוב כשהבסיס מוצק והיסודים איתנים, מותר לי לשכוח שאנחנו לא בניין אבל אני מעדיף לזכור את זה אחרת.
אפשר להתבוסס בעצבות ואפשר כבר לעשות כלים
שי.
נ.ב
אריק איינשטיין RIP תנצבה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה