Another Place

איכשהו המציאות מתנפצת, הצללים מקבלים צורות חדשות.
אבנים מתגלגלות במורד הר ריק מתוכן ומלא בכל טוב.
הרוח קרה מעיפה את השיער אחורה בהפגנתיות.
קולות ציפורים מתעוררות, השחר מפציע. עירום עטוף בדים.
תכף אני ארצה שתלכו מפה.
מחזיק בחמצן, המרשם היחידי שפשוט אי אפשר בלעדיו.
מיטוכנדריה בוערת מזכירה שיש סיבה לחיות.

מרביץ חיוך ומלטף דמעה, משקר לעצמי שכשהם יהיו בני 18 לא יהיה צבא.
נושך את השפתיים כי זה מה שלימדו אותי הכי טוב לעשות.
מבליג ומפליג חזרה אל הבועה המעוורת, נמס תחת עץ בשמש קודרת.
והם נשארים אותו דבר וכל השאר מתקדם ואנחנו בדיוק באותה נקודה, מקפחים ומקופחים.

עד מתי חללי מערכות ישראל?

לזכור ולהזכיר

שי.