בימים של מלחמה וחוסר שקט, כשאין רוגע בסביבה והריצה למקלטים נהייתה נורמה וחווייה יומיומית אני מאבד תקווה.
נשאב אל תוך החור השחור הזה של עצבות מתמידה ועוצמתית.
אני מביט לאחור ורואה שלא רק שדברים לא השתפרו הם כבר פגי תוקף ומקולקלים.
שקוע בעצמי, לא רואה עתיד לעולם הזה, לא רואה המשכיות ואיך בני האדם ימשיכו להתקיים.
לפעמים גשם של אש ומטאורים יכול להיות פתרון מעולה.
הריח של הבחוץ מגעיל אותי, הריח של הבפנים מכלה אותי. אני ניצב מול המראה ושואל אותי מה עכשיו? כמובן שאין לו תשובה והוא יודע רק לעשות פרצוף עקום.
פעם אמרו לך שאתה מלך? איך זה עוזר לי?
אני מקלף את הפצעים שמגלידים רק כי אני נהנה מזה. אמרו לי לא מזמן "אלוהים נותן פצעים למי שיש מלח".
פעם הייתי נלחם ברגשות האלה, מצית את האש בפנים וממשיך, מחכים ולומד איך להשתפר. משום מה זה מרגיש לי כאילו רק אני עושה את זה.
אז מה יעזור לי להיות חכם בעולם שהטיפשות בו היא השולטת?
מתעורר בלילות מסיוטים, משתכר כדי להרגיש.
עוד שוט ועוד פייסל ואין עוד קדימה, רק הייאוש קיים.
השמש מתחבאת מאחורי העננים כאילו מפחדת להראות פניה, ואין קול ואין עונה לשאלה מה יהיה.
חריקות בלמים וקיפולי שקרים מבעבעים לי בבטן. הראש מורכן עצוב על האבדות.
למה אנחנו טיפשים כ"כ? למה בע"ח החכם ביותר על הכדור הזה שיכול לדבר ללמד ולהעביר מידע, מעדיף להעביר טילים, הרג ורצח?
למה אין מעצורים ורגעי מחשבה עמוקה לפני המעשים?
זה יכול להיות יפה יותר אבל אין לי כח להלחם יותר.
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה