התקופה פה בארץ משליטה טרור על המחשבה, גם כשמנסים להתנתק ולחשוב על החיובי אתה נתקל באיזה ערוץ כלשהו שמדווח על מוות, חטיפה או הפצצות.
הולך לתחנה המרכזית ומגלה שאין אוטובוס ישיר לשבתאי או לצדק. גם רכבת אין, ולטיסה אין לי כסף כרגע.
מהלך לי טיולים ארוכים ברחבי העיר מביט בשלטים ובעצים, באנשים החולפים ויש רק הפרעות קשב וריכוז.
המחשבות נקטעות מכל גירוי קטן והשאיפה ליותר טבע לוקה בחסר. מלבה את אש הדכאון עם מחשבות על בדידות ואובדנות ישנה.
סופר את גרגירי החול כדי להרגע.
יתוש מנסה לאכול אותי אז אני הורג אותו, ואז בא עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, על כל אחד שמת יוצאים שניים. בדיוק כמו הצרות שלי.
האם זה המקום שדורש ממני לעזוב אותו? אולי זו ההתנהגות שלי שעליי לשנות? אולי המחשבה עמוקה מידי ופשוט להאמין שיש מלא יתושים באיזור שבאים למצוץ ממני את הדם?
את מתקרבת מתרחקת מתקרבת מתרחקת והמשחקים האלה עושים לי בחילה. קצת ישירות מבני אדם לא תזיק לי. קצת אמת בלי ניסיון לצאת הכי מגניב, או הכי מעניינת ביקום, יעשה לי את זה הרבה יותר מהתלהבות מיותרת ולא כנה בעליל.
הפשטות נעלמה מחיי ואני לא יודע איך להחזיר אותה. כל העומס הזה עושה לי קצר חזק במוח וכל היקש לוגי, לא לוגי, שנקלע לשביל בו אני הולך מעוות לי עוד יותר את המצב.
מתלבש באותם בגדים כדי להכין קפה לאותם אנשים ומבין שאין לי מקום בין כל הדבר הזה שנקרא אנושיות עירונית ומודרנית. אני איש של שקט ורוגע, איש של בית ושל חום. אני גבר של אישה אחת שכנראה עוד לא פגשתי או שפגשתי ואין לי מושג אם זו היא או מישהי אחרת.
מתרוצץ בין נשים למצוא נחמה וכנף מעודדת ובמקום זה מוצא עוד ניכור ועוד שקרים.
הכלבים בחוץ רבים ואחד מהם עצוב ממש, הוא מיילל בכאב. ופתאום שקט.
עוד משמרת של עונג צרוף
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה