כל פסיעה קטנה היא רטט. עבר יותר משבוע ואני עדיין לא רואה ישר.
כועס על עצמי ומקלל את העולם שעשני כזה מתוסכל מזה שאני מאמין שרק בגללי אני מתוסכל, וזה מתסכל אותי עוד יותר.
קמתי וארזתי, עשיתי את זה לאט בנשימות עמוקות עם עצם בגרון ועיניים דומעות.
אספתי חפצים מינימאלים, התלבשתי כרגיל ופשוט יצאתי עם עשרה קילוגרמים על הגב.
הולך לאט, מהרהר עם עצמי, מדדה על הכביש, "אל תברח, תחזור". עד שאני עונה לי "תהיה חזק, זה הצעד שאתה רוצה לנקוט בו", אז המשכתי ללכת.
כל צעד מרגיש איך הסוליות מתפוררות ומגבירות את החיכוך עם האדמה. מוצא ספסל ומתיישב, התיק עושה מכתש קטן ולא אמיתי במדרכה.
אני צריך להרגע, עשיתי צעד קשה, אני צריך לעבד את זה - עכשיו!
לא טוב לי פה. אני לא רואה ישר. כל המבטים לצדדים מבלבלים אותי נורא. כמו פרח אסור אני שוקע אל תוך הבוץ.
יד מושטת, מראה לי את האור, ומתוך האור עוד ידיים מונפות לעברי מנסות להרים אותי בחזרה. אני מפעיל את מרכז הכובד שלי ומכוון אותו למטה, כאילו שטוב לי בתוך התיהום. בועט ומזיז, מתנועע ומפליץ, רק העיקר שיתנו לי ליפול חזרה. המקום הנוח הזה הוא המקום הכי לא נוח שיש, ושם אני רוצה להיות.
אני רוצה להתלונן ואני רוצה להיות מניאק, רוצה לעקוף בתור ורוצה לשבת אפילו שכל האוטובוס זקנים שעומדים, רוצה ללכת לצוד ורוצה לעשות דווקא. רוצה לגנוב מילדים סוכריות ומנשים תיקים, רוצה להתעלל במלצריות ולשבש הליכים משפטיים. אני לא באמת רוצה, זהו לא באמת חופש בעיניי. חופש אמיתי יש בתהום.
אני מתגנב לזכרונות שלי ומפתיע אותם מאחורה.
עתיד צריך לבנות ולי ממש סבבה בתהום, אני סובל פה כמו שרק אני אוהב.
מצטער שאין לי עצות חכמות. אני לא יודע מה מכאן. אני יודע שתסתדרי ומאחל לך רק טוב.
שי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שייקה